חוקרים דגדגו לארבה את הרגליים. תוך שעתיים הוא כבר חיפש את הלהקה

ארבה המדבר יכול לחיות לבד: מתרחק מחבריו ומסתתר. ואז משהו קטן קורה, ואותו ארבה בדיוק נעשה חלק מלהקה של מיליארדים שמכסה שמיים לאורך קילומטרים. מה קרה לו?

ב-2009 פרסמו חוקרים מאוקספורד וקיימברידג' בכתב העת סיינס את התשובה: בצפיפות, הארבים נוגעים זה בזה ברגליים האחוריות, והחיכוך מקפיץ את הסרוטונין שלהם פי שלושה. החוקרים דגדגו לארבה בודד את הרגליים, ותוך שעתיים הוא חיפש חברים.

ואין שם מנהיג. אין מלכה, אין מפקד. כשהצפיפות עולה, כל ארבה מתיישר לפי שכניו, ופתאום אלפים צועדים לאותו כיוון כמו צבא מאומן. איש לא אימן אותם, רק התקרבו ונגעו.

ואנחנו מחכים שמישהו מלמעלה יאחד אותנו: מנהיג, אירוע גדול. ובינתיים כל אחד מסתגר בפינתו, ולפעמים גרים שנים באותו בניין ולא יודעים את שם השכן שמעבר לקיר.

שלמה המלך מונה ארבעה יצורים קטנים "חֲכָמִים מְחֻכָּמִים", וביניהם: "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ". ורש"י מתאר את ישראל חונים מול סיני "כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד", ולא כשאר החניות, בתרעומות ובמחלוקת.

אחדות זו לא נכפתה מלמעלה, היא נוצרה מקרבה. ודווקא כך, כאיש אחד, קיבלו את התורה: לא כאוסף יחידים, אלא כעם שעמד יחד.

וזה הסוד: אחדות לא מתחילה בנאום, אלא במגע קטן שהופך את מי שהסתגר לחלק ממשהו גדול ממנו.

האמונה היא לדעת שכשאנחנו מתקרבים זה לזה, הלב האחד כבר מתחיל לפעום.

כשנרגיש רחוקים, בואו נעשה צעד קטן: יד על הכתף, מילה טובה, ביקור. כי גם בלי מלך, מי שמתקרב יוצא כולו יחד.