תאוה או עונש?

האם יש פה מישהו אחד שלא הרגיש תסכול או צער לאחר
תאוה מסוימת? אין דבר כזה, זה לא קיים. ולכן תמיד אני אומר שמה שאומרים
רבותינו ז"ל שטובה השכחה, שבכך האדם יכול להמשיך לחיות פה בעולם, וכמו שכותב
רבי נחמן [שיחות הר"ן שיחה כ"ו] שאם לא היתה שכחה, היה אדם זוכר כל הזמן את
הנפילות שלו, ואת העבירות שלו, ובכך כל הזמן היה עצוב ומדוכא. אמנם אם האדם היה
זוכר את הצער הנורא שהיה לו לאחר שכביכול בדמיון נהנה מהתאוה, אז היה חושב פעמיים
אם לעשות שוב את אותה העבירה או התאוה. עיקר כוחו של היצר הרע הוא שהוא מזכיר לו רק את הדמיון של ההנאה,
שהיתה לו בשעת העבירה או
התאוה, ומשכיח ממנו את המרירות האיומה והבלתי פוסקת שנגרמה לו מיד לאחר העבירה או
התאוה. ולכן תפקיד האדם להתפלל ולהתחנן להקב"ה שיתן לו לזכור את הצער שהיה לו
לאחר שלקח את החומר שכביכול הסב לו הנאה, אבל לאחר מכן נגרמה לו מרירות יותר מלפני
שלקח את החומר, וכן בתאוה של פגמי העיניים, שהפוגם בעיניו מרגיש באותו רגע, שליבו
ומוחו נשרפים מגודל תבערת התאוה הבוערת בקרבו, ולאחר מכן מקבל עונשים קשים
שמתבטאים ב: קנאה, שנאה, כעס, צער, ומרה שחורה שעוטפת אותו מכל כיוון. ומה יעשה הנער
ולא יחטא? ולכן כמה צער יש לי כשאני רואה את אחי בני ישראל, הנתונים בצרת הנפש
שהיא התאוות הזרות, ובשבי של היצר הרע, כשבני ובנות ישראל נופלים אחד אחרי השני, בעבירות
קשות ומרות, והם מרגישים אומללים, וחסרי אונים, לגודל יצרם הרע המבעיר אותם בתאוות
אסורות, שאין רצונם בכך, והראיה שלאחר מכן ממררים בבכי תמרורים, לפני אבינו שבשמים
שימחל ויסלח להם, ועל כן עיקר העצה להינצל מתאוות זרות, זה רק דברי החלבן, שכל
יהודי יתבודד כל יום חצי שעה לפני השם יתברך, בתפילות ותחנונים להינצל מן היצר
הרע הנורא שלו.