הרב רועי כהן

מה מסתתר בלב של טיפת גשם? התשובה מפתיעה: גרגר אבק

בכל חורף אנחנו מתפללים "משיב הרוח ומוריד הגשם". אבל מה יש בתוך טיפת גשם? בלב כמעט כל טיפה מסתתר גרגר אבק. אדי המים באוויר צריכים משטח להיאחז בו כדי להפוך לטיפת

תולדות

חוקרים דגדגו לארבה את הרגליים. תוך שעתיים הוא כבר חיפש את הלהקה

ארבה המדבר יכול לחיות לבד: מתרחק מחבריו ומסתתר. ואז משהו קטן קורה, ואותו ארבה בדיוק נעשה חלק מלהקה של מיליארדים שמכסה שמיים לאורך קילומטרים. מה קרה לו? ב-2009 פ

חיי שרה

ככל שהוסיפו יותר ידיים, הפרויקט התקדם לאט יותר

פרויקט ענק באיחור. מה עושים? מוסיפים אנשים. וזו הטעות. בשנות השישים ניהל פרד ברוקס באיי בי אם פיתוח מערכת הפעלה ענקית. הוא הוסיף מתכנתים, והאיחור גדל. ומכאן חוק

וירא

מים מתנגשים, אור עובר. ההבדל הזה הוא סוד השמחה הגדולה בשנה

שני סילוני מים שנפגשים מתיזים לכל עבר. שתי קרני אור שנפגשות ממשיכות בדרכן, כאילו השנייה לא הייתה שם. לפני מאות שנים קבע הפיזיקאי הויגנס: קרני אור, אפילו מנוגדות

לך לך

הלהבה בנרות השבת איננה זו שהודלקה. וזה בדיוק מה שמחזיק אותה

נרות השבת דולקים שעות, והלהבה שבהם איננה זו שהודלקה. אף חלקיק לא נשאר, הכל הוחלף, ובכל זאת נראית זהה: אותה צורה, אותם רבדי צבע, יציבה. כי להבה איננה חפץ אלא תהל

נח

ארבעים אחוז מהנמלים כמעט לא עושות כלום. הניסוי שגילה למה בלעדיהן המושבה קורסת

בחברה המסודרת בטבע התגלה נתון שנשמע ככישלון: כארבעים אחוז מפועלות המושבה אינן עושות כמעט כלום. לא מזון, לא בנייה, לא נשיאה. שנים תהו החוקרים על הבזבוז. סימנו כל

בראשית

הפצע לעולם אינו נסגר מהאמצע: חוק הריפוי שמסביר למה ההחלטות שלנו קורסות אחרי החגים

כולנו נפצענו והחלמנו, ומעטים שמו לב לסדר. לגוף חוק ברזל בריפוי, הפוך מכל ניחוש: הפצע לעולם אינו נסגר מהאמצע. תוך שעות מהפציעה משתחררים תאי העור שבשוליים ונודדים

שמיני עצרת

המקום השקט בעולם: אנשים משלמים כדי להיכנס אליו, ורובם מבקשים לצאת אחרי כמה דקות

יש מקום שאנשים משלמים כדי להיכנס אליו, ורובם מבקשים לצאת אחרי דקות. אין בו חושך ולא סכנה. רק שקט. זהו חדר אנאכואי, השקט בעולם: פלדה, בטון, שכבות בידוד, רצפת רשת

סוכות

יש כאן אור שמתפתל סביבנו ממש עכשיו. לעולם לא נראה אותו, והוא קיים לגמרי.

ברגע זה, בחדר שאנחנו יושבים בו, קיים ממד שלם שאיננו רואים. לא כי הוא מוסתר, אלא כי העין שלנו אינה בנויה לקלוט אותו. ויש יצור קטן בשונית האלמוגים שכן רואה. לגמל

האזינו

במקום לחפש מים, היא עולה אל הרכס ומפנה את הפנים אל הרוח.

נדמיין את עצמנו צמאים במדבר, ובמקום לחפש מים מטפסים לראש הדיונה ומפנים פנים אל הרוח. נשמע כמו טעות. זו שיטת ההישרדות של חיפושיות מדבר נמיב, מהמקומות הצחיחים בעו

ראש השנה

האור שנולד בשמש היה קטלני. עשרות אלפי שנות מאבק הפכו אותו למחייה.

שתי שניות. כך היה האור יוצא מליבת השמש אל פני השטח, אילו נסע בקו ישר. במציאות המסע נמשך עשרות אלפי שנים, ואילו הדרך מהשמש אל העין שלנו לוקחת שמונה דקות בלבד. כי

ניצבים וילך

הנשק החזק ביותר של הינשוף הוא לא הטפרים. הוא השקט.

לילה. שדה פתוח. עכבר קטן עומד דרוך, אוזניו קולטות כל רשרוש בטווח מטרים. ובכל זאת הוא לא ישמע דבר. כי מעליו נע ינשוף, כמעט חסר קול לחלוטין. אצל רוב העופות האוויר

העץ אינו מאבד את עליו בסתיו. הוא משחרר אותם בכוונה, כדי לחיות.

תמיד חשבנו שבסתיו העץ "מאבד" את עליו, שהם נובלים, מתים ונושרים מעצמם. אבל המדע גילה משהו מטלטל: העץ אינו מאבד את העלים. הוא משחרר אותם. בכוונה, בתהליך מתוכנן ומ

היצור הזה מגדל מחדש לב, עיניים ומוח. הגנים לעשות זאת יש גם בנו.

יש יצור קטן, סלמנדרה מקסיקנית בשם אקסולוטל, שמחזיק ביכולת שנראית כמו מדע בדיוני. אם הוא מאבד רגל שלמה, היא צומחת מחדש. לא צלקת, לא גדם. רגל חדשה לגמרי, מושלמת

הזכוכית הקשה התנפצה. הפלדה שנכנעה למכה שרדה.

ניקח לוח זכוכית ונכה בו מכה חדה. הוא יתנפץ לרסיסים. עכשיו ניקח חומר גמיש, פלדה או גומי, ונכה בו את אותה מכה בדיוק. הוא יתכופף, יספוג ויחזור. וזה חוק יסוד בהנדסה

החומר היחיד שמפר את חוקי היקום. ובזכותו אנחנו חיים.

כמעט כל חומר ביקום מתכווץ ונעשה כבד כשהוא מתקרר. המים הם החריג הגדול: כשהם קופאים הם דווקא מתרחבים, והקרח צף. תכונה קטנה ומוזרה, שבלעדיה לא היו חיים על פני כדור

למה לכל פתית שלג יש בדיוק שש קצוות? התשובה חקוקה גם בנו.

חמש לא, שבע לא. כל פתית שלג שנפל אי פעם, בלי יוצא מן הכלל, הוא בעל שש קצוות בדיוק. בשנת 1611 שאל האסטרונום יוהנס קפלר את השאלה הזאת במסה קטנה, מתנת שנה חדשה ל

יש בנו תנור שדווקא הקור מצית אותו, לא מכבה.

בגוף שלנו יש רקמה שעושה את ההפך מכל שומן: היא לא אוגרת אנרגיה, היא שורפת אותה כדי לייצר חום. בלי שריר, בלי תנועה, בלי רעד. בשנת 1961 גילו חוקרים את "השומן החו

הציפור לא מנחשת את הדרך. היא רואה משהו שאנחנו עיוורים אליו.

איך ציפור נודדת חוצה אלפי קילומטרים, מעל אוקיינוסים ויבשות, ומגיעה בדיוק מושלם לאותו מקום שנה אחר שנה ? התשובה התגלתה בשנות השישים. לכדור הארץ יש

יש בנו שעון שיודע מה השעה גם בחושך מוחלט. וזה משנה הכל.

בתוך כל תא בגוף שלנו מתקתק שעון. לא דימוי, שעון מולקולרי אמיתי, שיודע מה השעה בלי שמש, בלי אור, בלי מחוגים על הקיר. בשנת 2017 זכו שלושה מדענים, הול, רוסבש ויא