סוד הצבע האדום ומכירת הבכורה!

פרשת תולדות מציבה אותנו מול דרכיהם המתפצלות של יעקב ועשו. עשו חוזר עייף מן השדה, רואה את יעקב מבשל נזיד עדשים אדום ומהביל, ומבקש בתאווה עזה: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". יעקב מנצל את השעה ודורש את הבכורה בתמורה. עשו מסכים מיד, מנמק בתפיסת עולמו ("הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?"), ואחר שאוכל ושותה, חותמת התורה במילים הנוקבות: "וַיִּבַז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". עשו הלך והתלוצץ אצל חבריו על יעקב "התמים והטיפש", שכביכול נתן לו מרק עדשים משובח בחינם בתמורה ל"בכורה" ערטילאית וחסרת תועלת...

וכאן צפות ועולות שתי קושיות עצומות:
אם עשו באמת האמין שהבכורה היא חסרת ערך, ואף התהלל והתלוצץ על כך שהערים על יעקב, מדוע כשיעקב נוטל ממנו מאוחר יותר את הברכות, עשו פורץ בבכי תמרורים ומזדעק: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם? אֶת בְּכֹרָתִי לָקַח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!"? אם הבכורה הייתה בעיניו קוריוז מבדח, על מה ולמה הוא בוכה וקובל עכשיו?

התורה מציינת שעשו נקרא "אדום" על שם אותו נזיד עדשים. והדבר מתמיה להפליא: הרי בלשון הקודש "שם" מבטא מהות פנימית. לשם מה נדבקו דווקא לצבע של המרק, הדבר הזניח ביותר בסיפור? אילו היו קוראים לו "זללן", "תאוותן", "גרגרן", או אפילו שם הנגזר מן "העדשים", החרשנו. אך מדוע להיטפל דווקא לצבע החיצוני?

כדי ליישב את התמיהות הללו, נחשף בפנינו יסוד פסיכולוגי-רוחני אדיר בהבנת נפש האדם:

ההבדל המהותי בין הצדיק לרשע אינו בזה שאחד אוהב ליהנות והשני סובל. גם הצדיק וגם הרשע אוהבים לחיות, להתרגש ולחוות הנאה. כל ההבדל הוא באלו משקפיים נמדדת ההנאה!
אצל הרשע, שטח הראייה צר ומוגבל: הכל נמדד אך ורק לפי ה"כאן ועכשיו". הוא אינו מסוגל לדחות סיפוק מיידי עבור ערך עתידי, וממילא אין לו את הכוח להקריב את הנוחות של היום למען המחר.
אצל הצדיק, שטח הראייה רחב ועמוק: החיים נמדדים בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר. הצדיק אינו מביט רק על התחושה ברגע זה, אלא שואל: מה התכלית? לאן זה יוביל אותי בסופו של דבר? הוא מבין שהנאה רגעית שמביאה אחריה ייסורים וחרטה אינה הנאה אמיתית, ולכן הוא מוכן בשמחה להמתין, להתאפק ולחכות לטוב האמיתי והנצחי.

מכאן נפתחת לפנינו ההבנה העמוקה לשתי השאלות:

כשמרק העדשים נגלה לעיני עשו, מה שתפס אותו היה אך ורק הצבע האדום, החזות החיצונית המפתה והמיידית. אצל עשו, הרושם החיצוני של הרגע הוא שקובע את סדר היום, ומול פיתוי של "כאן ועכשיו" הוא פשוט חסר אונים ואינו מסוגל להתגבר או לדחות את התאווה.

יעקב אבינו הכיר היטב את חולשתו של עשו, וניצל את הרגע כדי לדרוש את הבכורה.

ומה מתרחש בנפשו של עשו ברגע הזה?

כשעשו רואה מולו את קערת המרק, והמטוטלת הנפשית שלו נעה בין הנאה עכשווית לבין ערך רוחני עתידי, הערך העתידי נדחק מיד לפינה.

אך מכיוון שלאדם קשה לחיות עם התחושה שהפסיד ערך שהוא מאמין בו תמורת צלחת מרק, עשו מפעיל מנגנון הדחקה ושכנוע עצמי: הוא משכנע את עצמו ומלגלג בפומבי ש"אין בבכורה שום ערך", כדי להצדיק את הכניעה שלו לתאווה! הצחוק והביזוי ("ויבז עשו את הבכורה") לא נבעו מאידיאולוגיה אמיתית, אלא מכיסוי על הבושה ועל חוסר היכולת להתאפק.

לכן נקרא שמו "אדום", כי הצבע החיצוני והשטחי של הרגע הוא שהכתיב את מהותו ואת כל מסלול חייו!

מעתה, מובן להפליא מדוע עשו בוכה וזועק מאוחר יותר: "את בכורתי לקח!"

בעומק ליבו, עשו ידע את האמת לאורך כל הדרך. הצחוק והלגלוג היו רק מעטה חיצוני שנועד להשתיק את המצפון שלו. אך בשעת האמת, כשהברכות ניתנות ליעקב והוא מבין מה הוא הפסיד לדורות, המסכה נופלת! המעטה החיצוני מתפרק, וכל הבכי והכאב שבעבעו בתוכו פורצים החוצה באחת. עשו מבין שהוא לא "סידר" את יעקב, אלא רק אכל את עצמו ומכר את עתידו הנצחי בעבור תאווה רגעית של צלחת עדשים!

איפה אנחנו בסיפור?

המאבק בין יעקב לעשו אינו רק סיפור היסטורי, אלא מאבק יומיומי המתרחש בתוך נפשו של כל אחד ואחד מאיתנו:

בכל יום אנו ניצבים מול הכרעות בין ה"עדשים", הריגוש הזמין, הנוחות הרגעית של "הכאן והעכשיו", לבין הערכים האמיתיים והנצחיים שלנו.