האור שנולד בשמש היה קטלני. עשרות אלפי שנות מאבק הפכו אותו למחייה.

שתי שניות. כך היה האור יוצא מליבת השמש אל פני השטח, אילו נסע בקו ישר. במציאות המסע נמשך עשרות אלפי שנים, ואילו הדרך מהשמש אל העין שלנו לוקחת שמונה דקות בלבד.

כי בליבה האנרגיה כלואה. הצפיפות עצומה, וכל קרן נבלעת אחרי מילימטרים ונפלטת מחדש לכיוון אקראי. שוב ושוב, מספר פעמים שיש בו עשרים וחמישה אפסים: צעד קדימה ושניים הצידה. וכשהאנרגיה פורצת החוצה היא כבר איננה מה שהייתה: היא נולדה כקרינת גמא, צורבת וקטלנית, ויוצאת כאור נראה, רך ומחייה. המאבק הארוך לא עיכב אותה, הוא זיקק אותה.

כמה מאיתנו מתייסרים על זה. שנים אנחנו נאבקים באותו דבר עצמו: אותו כעס, אותה חולשה, אותה מידה שלא מצליחים לכבוש. ומביטים על אנשים שכבר משפיעים, ושואלים למה אנחנו עדיין תקועים בפנים.

ודווקא על זה שאל בן זומא: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?" ותשובתו איננה על מלחמות: "הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ", והביא ראיה: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". כובש עיר נחשב פחות ממושל ברוחו, כי הקרב על העיר נגמר ביום אחד, והפנימי נמשך שנים, בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.

זה סוד השמש. המסע המייסר איננו הדרך אל העולם, הוא הדרך החוצה מעצמנו. ומי שסיים אותו מגלה שההשפעה כבר קלה ומהירה, ושמה שיוצא ממנו איננו הכוח הגולמי שנכנס, אלא אור מחייה.

אז בפעם הבאה שנרגיש שכולם בחוץ ואנחנו עוד בפנים, בואו נזכור שכל שנה כאן מזקקת אותנו, ושברגע שנפרוץ, האור שלנו יגיע רחוק במהירות מפתיעה.