הציפור לא מנחשת את הדרך. היא רואה משהו שאנחנו עיוורים אליו.

איך ציפור נודדת חוצה אלפי קילומטרים, מעל אוקיינוסים ויבשות, ומגיעה בדיוק מושלם לאותו מקום שנה אחר שנה?

התשובה התגלתה בשנות השישים. לכדור הארץ יש שדה מגנטי עצום שעוטף אותו כולו. אנחנו לא רואים אותו, לא מרגישים אותו, לא יודעים שהוא שם, אבל הוא קיים בכל רגע ומקיף אותנו לגמרי. ואז גילו המדענים דבר מדהים: בעיני הציפורים יש חלבון בשם "קריפטוכרום", וכשאור כחול פוגע בו, הוא מאפשר לציפור ממש לראות את השדה המגנטי, כשכבת אור על המציאות. הציפור לא מנחשת את הכיוון, היא רואה אותו בעיניים. ההבדל בין ציפור שמגיעה ליעדה לבין מי שאבוד אינו במציאות, הוא בחיישן.

כמה פעמים אנחנו מרגישים שהעולם שטוח? אקראי, ריק ממשמעות, בלי יד מכוונת ובלי כיוון. אנחנו מסתכלים מסביב ורואים רק מקריות, ובטוחים שמה שאנחנו קולטים בחמשת החושים, זה כל מה שיש.

אבל התורה מספרת על הרגע שבו אדם גילה שהחיישן שלו היה כבוי. יעקב אבינו נמלט מעשו, שם אבן תחת ראשו וחלם על הסולם. וכשהתעורר אמר: "אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". לא "עכשיו השם הגיע", אלא היה כאן כל הזמן. רש"י מביא: אילו ידעתי, לא הייתי ישן כאן. רק החיישן שלו נפתח לרגע.

ההשגחה היא כמו השדה המגנטי, היא לא נעלמת כשאיננו מרגישים אותה. כל ברכה, כל רגע של תודה, מפתחת את החיישן. בפעם הבאה שנרגיש אבודים בעולם שטוח, בואו נזכור שהשדה תמיד שם, ונראה שהיינו עטופים בו כל הזמן.