ככל שהוסיפו יותר ידיים, הפרויקט התקדם לאט יותר

פרויקט ענק באיחור. מה עושים? מוסיפים אנשים. וזו הטעות.

בשנות השישים ניהל פרד ברוקס באיי בי אם פיתוח מערכת הפעלה ענקית. הוא הוסיף מתכנתים, והאיחור גדל.

ומכאן חוק ברוקס: הוספת כוח אדם לפרויקט מאחר מאחרת אותו עוד. חדשים צריכים ללמוד, והוותיקים עוצרים ללמד. והשיחות מתרבות: בין חמישה יש עשרה ערוצי קשר, בין עשרים מאה ותשעים.

והסיבה העמוקה: יש עבודות שאינן מתחלקות, ושם כוח נוסף רק מעמיס. הריון, אמר ברוקס, נמשך תשעה חודשים, לא משנה כמה נשים יוקצו לו.

ואנחנו, בעולם מואץ, מנסים להאיץ גם את מה שאי אפשר: לבנות אמון בשבוע, לחנך ילד בשיחה אחת, להשתנות בין לילה.

רבי יהושע בן חנניה סיפר שאחד משלושה שניצחו אותו היה ילד. בפרשת דרכים שאל איזו דרך לעיר. הילד ענה: "זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה, וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה". הוא בחר בקצרה, הגיע מהר, ומצא את העיר מוקפת גנות ופרדסים, בלי כניסה.

חזר: הלא אמרת קצרה? והילד: ולא אמרתי ארוכה? רש"י מבאר: הארוכה מאריכה הליכה, אבל מביאה למבוי פנוי להיכנס. ושלמה כתב: "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר".

זה חוק ברוקס: הקצרה מגיעה מהר עד הגדר ונתקעת, והארוכה, שמכבדת כל שלב, נכנסת. הממהר רק מגיע מהר יותר אל המבוי הסתום.

האמונה היא לזהות מה צריך את הזמן שלו. תורה, משפחה, אדם שמשתנה, נבנים רק בדרך הארוכה, ודווקא היא הקצרה.

כשנתפתה לקיצור דרך, בואו נלך בארוכה, צעד אחרי צעד, ונגלה שהיא שמכניסה אותנו אל העיר.