מים מתנגשים, אור עובר. ההבדל הזה הוא סוד השמחה הגדולה בשנה

שני סילוני מים שנפגשים מתיזים לכל עבר. שתי קרני אור שנפגשות ממשיכות בדרכן, כאילו השנייה לא הייתה שם.

לפני מאות שנים קבע הפיזיקאי הויגנס: קרני אור, אפילו מנוגדות, עוברות זו דרך זו בלי הפרעה.

הסיבה: חלקיקי אור רבים יכולים לתפוס אותו מקום ואותו מצב בו זמנית. חלקיקי חומר אינם יכולים, וזה מונע מהאטומים שלנו לקרוס לנקודה אחת. חומר צריך שיפנו לו מקום. אור אינו מזיז איש.

בשמחת בית השואבה מילאו את העזרה מנורות ענק, חסידים רקדו באבוקות, ולא הייתה חצר בירושלים שלא האירה מאותו אור. מאות להבות, ואף אחת לא חסמה את חברתה.

ואנחנו חיים כמו סילוני המים: מישהו קיבל, נלקח מאיתנו. מישהו בולט, נדחקנו הצידה.

על זה אמרו: "נר לאחד נר למאה". נר שהודלק לאחד מאיר בדיוק כך למאה.

והגמרא שם מבחינה: במים חששו שמא ישאב יותר בשביל אחרים, בנר לא. מים נגמרים, ואור אינו מתחלק. בדיוק כמו בפיזיקה.

יש דברים שמתנהגים כמו חומר, ובהם אין מקום לשניים. אבל השמחה, התורה והטוב מתנהגים כמו אור. מאות אבוקות בחצר אחת אינן מתחרות, הן עושות יום. לכן זו הייתה השמחה הגדולה בשנה: שם איש לא היה צריך לזוז כדי שאחר יאיר.

האמונה היא לדעת שמי שמדליק לידנו אינו לוקח מאיתנו אור, אלא מוסיף לחצר שבה כולנו עומדים.

כשמישהו לידנו יאיר ונרגיש שנלקח לנו משהו, בואו לא נתייחס לאור כאל מים. נדליק גם אנחנו, ונגלה שלכולנו יש בחצר בדיוק אותו מקום.