יש כאן אור שמתפתל סביבנו ממש עכשיו. לעולם לא נראה אותו, והוא קיים לגמרי.

ברגע זה, בחדר שאנחנו יושבים בו, קיים ממד שלם שאיננו רואים. לא כי הוא מוסתר, אלא כי העין שלנו אינה בנויה לקלוט אותו. ויש יצור קטן בשונית האלמוגים שכן רואה.

לגמל שרימפ יש עד שישה עשר סוגי קולטני אור. לנו יש שלושה בלבד. ודווקא כאן המדע הפתיע: מחקר גילה שלמרות זאת הוא גרוע מאיתנו בהבחנה בין גוונים קרובים. יותר מכשירים אינו אומר ראייה טובה יותר. אבל דבר אחד הוא כן רואה, ואף בעל חיים אחר לא: אור מקוטב מעגלית, שמתפתל כמו סליל. הוא כאן סביבנו תמיד, אמיתי לחלוטין, ואנחנו עיוורים לו. לא בגלל חושך, אלא כי אין לנו את הקולטן.

כמה מאיתנו עושים בשקט את הקפיצה הזאת: לא ראיתי, משמע אין. לא הרגשתי, אז זה לא קרה. לא הבנתי, אז אין היגיון. מודדים את המציאות לפי גודל החושים שלנו.

ודווקא על זה שנינו בגמרא בשם אבא בנימין: "אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד". לא נאמר שאין שם דבר, אלא שלא ניתנה רשות. המחסום בעין, לא במציאות. העולם איננו משתנה כשאיננו רואים אותו, הוא שם במלואו. מוגבל הכלי שבידינו, לא העולם שמולנו.

זה סוד הגמל שרימפ. העיוורון שלנו איננו הוכחה להיעדר, הוא עדות לגבולות הקולטן. ואפילו מי שיש לו קולטנים רבים יותר אינו בהכרח רואה טוב יותר.

אז בפעם הבאה שנתפתה לומר "לא רואה, אז לא קיים", בואו לא נבלבל בין גבול העין לגבול המציאות.