יש בנו שעון שיודע מה השעה גם בחושך מוחלט. וזה משנה הכל.

בתוך כל תא בגוף שלנו מתקתק שעון. לא דימוי, שעון מולקולרי אמיתי, שיודע מה השעה בלי שמש, בלי אור, בלי מחוגים על הקיר.

בשנת 2017 זכו שלושה מדענים, הול, רוסבש ויאנג, בפרס נובל לרפואה. הם גילו את הגנים שמייצרים חלבון שעולה ויורד במחזור קבוע של עשרים וארבע שעות, וכל תא בגופנו פועם בקצב הזה. הקצב, "המקצב הצירקדי", שולט על השינה, ההורמונים, הטמפרטורה ומצב הרוח. וכשהכניסו אנשים למערה חשוכה לחלוטין, שבועות בלי שום סימן של יום ולילה, הגוף שלהם המשיך לשמור על מחזור של עשרים וארבע שעות כמעט מדויק. הוא ידע מתי בוקר ומתי לילה מתוך עצמו. הזמן לא נכפה מבחוץ, הוא חקוק בפנים.

כמה מאיתנו מרגישים אבודים בזמן? רצים בלי הפסקה, שורפים את עצמנו, לא יודעים מתי לעצור. כל יום נראה כמו הקודם, בלי גבול בין קודש לחול, הכל נמס לרצף אפור אחד.

ואולי לא במקרה המצווה הראשונה שקיבלנו כעם לא הייתה על אמונה ולא על קרבן, אלא על זמן. עוד במצרים נצטווינו: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים". הרמב"ן כותב שזו "מצווה ראשונה שציווה הקב"ה את ישראל". לעבד אין זמן משלו, הזמן שייך לאדון. בן חורין מקבל את הזמן לידיו, מקדש אותו, ומסמן בו מועדים ושבת.

השבת, החגים וראשי החודשים הם הכיול של השעון הפנימי שלנו. בפעם הבאה שנרגיש שהימים נמסים לאפור אחד, בואו נעצור, נזכור את השעון שבכל תא, ונחזור לקצב שתמיד היה בפנים.