החומר היחיד שמפר את חוקי היקום. ובזכותו אנחנו חיים.

כמעט כל חומר ביקום מתכווץ ונעשה כבד כשהוא מתקרר. המים הם החריג הגדול: כשהם קופאים הם דווקא מתרחבים, והקרח צף. תכונה קטנה ומוזרה, שבלעדיה לא היו חיים על פני כדור הארץ.

נחשוב על אגם בחורף. אילו הקרח היה שוקע, האגם היה קופא מהקרקעית כלפי מעלה, וכל הדגים היו קופאים למוות. אבל הקרח צף, נשאר למעלה, ופועל כשמיכה מבודדת: הוא סופג ראשון את הקור הקטלני של האוויר, קופא ומתקשה, וכך שומר על המים החיים שמתחתיו. דווקא השכבה הקשה מלמעלה מגינה על החיים הרכים שמתחת.

גם אנחנו מרגישים לפעמים שמשהו קר עומד בינינו לבין העולם: קושי, מחסום, שכבה קשה. ובטוחים שהקור הזה הוא רק אויב שפוגע בנו.

אבל התורה מלמדת אותנו את חוק הקרח הצף. בשירת האזינו נאמר: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". רש"י מסביר: כל העופות נושאים את גוזליהם בין רגליהם, מפני העוף הטורף שמעליהם. הנשר, הגבוה מכולם, ירא רק מחץ שיבוא מלמטה. לכן הוא נושא את גוזליו על גבו ואומר: מוטב שייכנס החץ בי ולא בבניי.

בדיוק כמו שכבת הקרח: מי שאוהב אותנו שם את גופו מעלינו וסופג את המכה במקומנו. איננו חשופים לבד.

אז בפעם הבאה שנרגיש קור, מחסום או חשיפה מפחידה, בואו נעצור ונזכור את הקרח ואת הנשר. כי לפעמים השכבה הקפואה מלמעלה היא בדיוק מה ששומר עלינו חיים.