שמחה אמיתית או מדומה?

שאלו
פעם התלמידים את "הלב שמחה" מגּוּר מה חידש הבעש"ט הק' בעניין
עבודת ה' בשמחה? הלא בפירוש אמרה התורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה",
וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהילים "עבדו את ה' בשמחה".

השיב להם
הרב מגּוּר חידוש של הבעש"ט, שכל אדם חייב להיות תמיד בשמחה גם שלא בשעת
עבודה, כלומר: גם כשאינו עסוק בקיום המצוות בפועל עליו לשוש ולשמוח.

אומר
ר' נחמן מברסלב: לפעמים אנחנו טועים לחשוב ששמחה היא מצב נתון, אם יש סיבה לשמוח
אז שמחים, ואם אין אז עצובים, וכך רוב האנשים בעולם חיים, אבל כאן צריך להבין שחסרה
הידיעה האמיתית שהשמחה תלויה בבחירתו של האדם ובידו קיימת בכל זמן האפשרות לשנות את מצב רוחו.

השמחה
המוכרת לנו ברוב הפעמים נוצרת מגירוי אחד החושים: טעם, מראה, או דברים יותר גבוהים
כמו כבוד והצלחה. אבל פה הנקודה, שמחה זו משעבדת ומאלצת אותנו לחפש כל מיני
חידושים ואטרקציות מכל מיני דברים חדשים בעולם, בכדי שיגרו וירגשו אותנו, ואז טסים
לחו"ל, מטיילים בכל מיני מקומות, מחפשים כל מיני
דברים לקנות ועוד כל מיני שיגעונות למיניהם. אך האבסורד, כשמגיעים למה שכל כך התאווינו,
ברוב המקרים זה לא מה שציפינו, וכשרואים שזה לא זה, מתלווה לכך עצבות ועגמת נפש.
לעומת השמחה המשעבדת ישנה שמחה מסוג אחר, שמחה אמיתית שמתעוררת באדם מכח המחשבה
וההתבוננות.

כשאדם
עוצר לחשוב על הטוב שכבר קיים בחייו, מתרכז ומתבונן בו, בהסתכלות ראשונית אולי נראה
לו הדבר הזה ישן וללא חיות, אבל אם לא יוותר וימשיך להתעמק בו, יאט את הקצב, ימתן
את הנשימה (לא יישטף עם המירוץ של העולם והטכנולוגיה), פתאום הטוב והמוכר יקבל פנים
חדשות, יתגלה בתוכו חיים, ויתחיל באדם להתעורר בהדרגה תחושת שמחה אמיתית.

כאשר
האדם ילמד איך לעורר בעצמו את השמחה מהסוג השני, יגלה שגם במקום שבו הוא נמצא ישנו
טוב עמוק וקבוע, שמאפשר לו להגיע לתחושת השמחה ללא כל שינוי חיצוני וללא
שעבוד לתאווה ודמיון.