גילויים מרעישים מאחורי הקלעים של מעמד העקידה

חז"ל במדרש עומדים על המילים "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, ו) מדוע נקרא שמה "מאכלת"? מפני שעד היום הזה, כולנו, כל כלל ישראל, "אוכלים" ממתן שכרה ומזכותה של אותה מאכלת!

וכך אנו מוצאים, שבכל שנה ושנה בימי הרחמים והסליחות ובראש השנה, אנו מזכירים שוב ושוב לפני כסא הכבוד את "עקידתו של יצחק" כמפתח עיקרי לכל הישועות, לרחמים ולהשפעת שפע.

כאן צפה ועולה שאלה נוקבת ומוזרה, הדורשת חידוד:

מה כל כך מיוחד בפרשת העקידה שעם ישראל אוכל את זכותה עד עצם היום הזה? וכי חסרים היו לאורך כל ההיסטוריה היהודית קדושים וטהורים שמסרו את נפשם על קידוש ה' ונהרגו בפועל ממש על קדושת השם? ולא עוד, אלא שכל יהודי ויהודי נדרש על פי ההלכה הפסוקה למסור נפש כדי לא לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות!

אז מהו הדבר הבלתי נתפס שהיה בעקידת יצחק, שלא היה כמותו לעולם?

כדי להבין את עומק הגדלות של אברהם אבינו, עלינו להקדים ידיעה מרעישה המבוארת בדרשות רבנו נסים (הר"ן), מגדולי הראשונים:

הקדוש ברוך הוא מעולם לא ציוה את אברהם לשחוט את יצחק!

כשמסתכלים בלשון הכתוב, ה' אומר לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ". וחז"ל מלמדים אותנו: "אין 'נא' אלא לשון בקשה!" הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: "אם תשחט בעבורי את בנך, תהיה לי מזה נחת רוח מיוחדת. אך אינני מצווה עליך זאת בשום אופן! אינני מחייב אותך, ואם תמנע מלעשות זאת, לא תעבור אפילו על קוצו של י' בסרך איסור דרבנן!"

ואברהם אבינו? לא חשב פעמיים! חייב? לא חייב? את מי זה מעניין בכלל! אברהם אבינו לא חי בעולם של "חובות" או "חוסר ברירה". הוא חי למטרה אחת ויחידה: לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא!

כל המאמצים, כל האנרגיות, וכל מציאות החיים שלו שווים משהו רק אם הם מביאים נחת רוח לבורא. אברהם לא עבד את ה' מתוך אילוץ, פחד או כפייה, אלא מתוך אהבה צרופה וכמיהה עזה להתקרב אליו!

כאשר מתבוננים בפרטי המסע, רואים כיצד כל צעד של אברהם נבע מאותה אהבה בוערת:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר": מי ביקש ממנו להשכים בבוקר? גם את זה ה' לא ביקש! אלא שדבר שאדם אוהב ונכסף אליו, קמים בשבילו מוקדם בבוקר מתוך התלהבות.

חז"ל מלמדים שבמשך כל שלושת ימי המסע לא חלפה במוחו של אברהם שום מחשבת חרטה. השטן כרה שם נהר ענק כדי למנוע ממנו להתקדם. אברהם נכנס אל המים עד שהגיעו למחצית ראשו, ואז זעק: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ!" נשאל את אברהם: עד כדי כך? הרי אתה לא חייב! ניסית, עשית כל מה שביכולתך, אתה אנוס, ו"אונס רחמנא פטריה"! התשובה היא: אילו אברהם היה מתייחס לעקידה כדרישה שנעשית בחוסר ברירה, הוא היה נושם לרווחה מול הנהר... אבל אברהם מרגיש שהזכות העצומה לעשות נחת רוח לקונו הולכת להתפספס! ולכן הוא בוכה ומתחנן שהטבע ישתנה כדי שיוכל להמשיך.

כשמגיע אברהם למזבח וה' אומר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", אברהם אינו שמח על "הביטול". הוא מזדעק ומבקש: "לפחות תאשר לי להוציא ממנו טיפת דם על קדושת שמך!" וכשה' מסרב בתקיפות ("אל תעש לו מאומה"), אברהם מחפש דרך לפרוק את האהבה הבוערת בתוכו, רואה את האיל, ושוחט אותו בבכיות: "יהי רצון כאילו שחטתי את בני!"

זהו הדבר העצום וחסר התקדים שהתחדש בעקידה: עבודת ה' שלא מכוח ציווי, אלא מכוח אהבה ותשוקה לעשות נחת רוח!

מכאן מגיע הלקח האדיר לכל אחד מאיתנו:

כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו מקיימים מצוות מתוך תחושת "עול", "חובתיות" או "חוסר ברירה"? אנו מחפשים את ה"פטורים", בודקים איפה קל יותר, ומתנהלים כמי שפורע חוב.

אברהם אבינו מלמד אותנו דרך חדשה ישנה: המצוות אינן "חובות", הן הזדמנות לעשות נחת רוח לאבא שבשמיים!

כאשר יהודי מבין שכל ברכה, כל תפילה, כל לימוד תורה וכל שמירת הלשון הם דרך להביא שמחה כביכול לקדוש ברוך הוא, הגישה כולה משתנה. הוא כבר לא מחפש להיפטר מהמצווה, אלא משכים בשבילה בבוקר, נלחם על קיומה מתוך שמחה, ואוכל ממתן שכרה של אותה "מאכלת" לאורך כל חייו!