'עשו הוא אדום'!

למה בחר עשו לנטוש את ארץ הקודש?

בסופה של פרשת וישלח, מתארת התורה את סופו של פרק היסטורי: פרידתם הסופית של יעקב ועשו. רכושם ומקניהם של השניים עצומים כל כך, עד שהארץ הקטנה אינה יכולה לשאת אותם עוד יחד. עשו אורז את כל ביתו, עוקר מנחלתו, ובוחר ללכת אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו:

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו... וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר; עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו, ו-ח)

הפסוק המסיים, החותם את הפרשה במילים הקצרות "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם", נראה לכאורה כציון גיאוגרפי טכני וסתמי. אך כאשר מקשיבים להד השקט שמתחת למילים, מתגלה כאן כתב-אישום נוקב ומסר נצחי לדורות.

הבה נשאל את השאלה הכה מתבקשת:

למה בדיוק ברח עשו אל ארץ אחרת? וכי יעקב איים עליו במלחמה? וכי מרחבי ארץ ישראל היו צרים מדי? ייקח לו עשו את כל הגליל ובקעת הירדן, ויעקב יתנחל באזור יהודה והשפלה! וכי באמת, בכל המרחבים העצומים הללו, לא נמצאה פיסת קרקע אחת לשניהם?

רש"י מביא את דברי המדרש המרימים טפח מעל המסתורין ומגלים את הסיבות האמיתיות לעזיבתו של עשו:

הבושה: עשו לא יכול היה לשאת את מבטו של יעקב לאחר שאותו "תמים" קנה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים. הבושה הפנימית דחקה בו "לשמור מרחק".

הבריחה מהייעוד ההיסטורי (ברית בין הבתרים): עשו ידע היטב את אשר נגזר ונאמר לאברהם אבינו: "גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".

באותו רגע עשה עשו חשבון קר ומחושב: מה לי ולכל המסע המפרך הזה? אינני חפץ לא בשטר החוב ולא בפירעונו! איני רוצה את "ועבדום ועינו אותם", וגם איני רוצה את הכתר והייעוד של "ולזרעך אתן את הארץ הזאת". אני מוותר על הכול!

כאן נחשפת התהום הפעורה בין שתי תפיסות עולם:

ההבטחה לזרע אברהם אינה נדל"ן גרידא; זוהי בחירה אלוקית לשאת את לפיד התורה, להפוך למרכז העולם הרוחני, ולנהל את המציאות על פי דבר ה'. אך דרך זו כרוכה בעמל, בייסורים, בהתמודדות איתנה ובגלות. אברהם, יצחק ויעקב אמרו "הנני" וקיבלו את הדין באהבה מתוך מבט נצחי. עשו, לעומת זאת, סירב בתוקף. הוא לא מוכן לשלם שום מחיר בעבור נצח ועתיד. בשבילו, סבל עכשווי בעבור שכר רוחני הוא עסקה חסרת כל היגיון.

עשו נשאר נאמן לדרכו המקורית עד תום: אצלו המצפן היחיד שמורה את הדרך הוא הרגע החולף, ה"כאן ועכשיו". להרגיש בנוח, ליהנות מהחיים, לברוח מכל מאמץ או אתגר.

ובדיוק מאותה אצטלה פסיכולוגית מכר עשו קודם לכן את בכורתו ליעקב: נצח רוחני עצום מול צלחת "נזיד עדשים" אדום, חמים ומתכלה!

לכן מדייקת התורה בפסוק החותם וקוראת עליו את שמו המקורי: "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם".

זהו אותו אדום בדיוק של קערת העדשים שאותה תיאר ב"הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", שבשבילו שילם את מחיר הבכורה. אותה מהות, אותו עיוורון חומרי, ואותה התמכרות מוחלטת להנאה רגעית. עשו לא השתנה ולא ישתנה: הוא נשאר שקוע בעולמו החומרי, ומעדיף את הנוחות של הרגע על פני כל הופעת נצח.

הדרמה הזו של פרשת וישלח אינה נחלת העבר; היא מהדהדת בכל עוז בתוך חדרי ליבו של כל יהודי בימים אלו ממש:

בכל צומת בחירות בחיינו אנו ניצבים מול המבחן הזה: האם נהיה בני בריתם הנאמנים של אברהם, יצחק ויעקב, המוכנים לשאת בעול, להתגבר על קשיים, לוותר על פיתויים רגעיים ולשמור אמונים לנצח ישראל?