עקיצת יתוש

אמרו רבותינו על שנות שרה אמנו, שכולן שוות לטובה. ואינו מובן: וכי כל השנים היו שוות? היו בהן ימים קשים וצרות שאין לשער. בוודאי, הרי כך כתוב, אך השאלה היא איך אפשר לחיות בטובה ולהרגיש טוב בעת רעה.

ואספר. ביקרתי בניו יורק, וקבעתי ראיון עם יהודי עשיר להתרים אותו למוסדות תורה. אבל איפה הוא נמצא? בקומה השישים. נכנסתי, עליתי במעלית, הגעתי. הסתכלתי למטה. הרחוב נראה כסרט צר, המכוניות כציפורן, האנשים כראשי סיכה. ואז הבנתי: כששורצים למטה, על הקרקע, שם כל דבר נחות נראה גדול וחשוב, ואילו הדברים הגבוהים, הרוחניים, נראים כה קטנים. אבל כשזוכים ועולים ומתבוננים למטה, רואים כמה זה קטן וזעיר, ואז אותו דבר ממשי וגדול כבר לא מטריד ולא מפריע, אולי מציק, אך לא יותר.

אתם יודעים, אני מתפלל בלדרמן. הכלל, התפללתי ליד אברך חשוב, ולאחר התפילה התעניינתי בשלומו: יש שיפור במצב? נדהם, הקדיר מצחו, ניסה להיזכר ותמה: מה לא היה טוב? אצלו, ברוך השם, הכול בסדר. אבל אני התעקשתי לקיים בו מצוות ביקור חולים: לפני יומיים גירדת את גב היד, הייתה שם עקיצת יתוש! "אה, זה", הפטיר בביטול, "זה כלום, וגם עבר". "ברוך רופא חולים!" קראתי ברגש.

נו, באמת, גם אתם מבינים שלא עושים עניין מעקיצת יתוש. ומה הם כל טרדות העולם אם לא עקיצת יתוש? אם זו ההתבוננות, אין "רע", יש רק "טוב".