המפתח מתחת לכרית

עד היכן מגיע כיבוד אב ואם?

את השאלה הזאת שאלו פעם התלמידים את רבי אליעזר. ורבי אליעזר לא סיפר להם על צדיק גדול ולא על חכם מפורסם. הוא אמר: "צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו."

בבית המקדש היה צריך אבנים יקרות לאפוד של הכהן הגדול. החכמים חיפשו וחיפשו, ושמעו שאצל דמא בן נתינה יש בדיוק את האבנים המתאימות. הם יצאו לאשקלון.

"אנחנו רוצים לקנות את האבנים," אמרו. "ונשלם לך מחיר מלא. רווח של שישים ריבוא."

דמא בן נתינה הבין מיד: זו עסקה של פעם בחיים. הון עתק!

אבל אז נזכר. המפתח לתיבה מונח מתחת לכרית של אביו. ואביו? ישן שינה עמוקה.

דמא נכנס בשקט לחדר. אביו שכב במיטה, נושם לאט ובשלווה. אפשר היה להעיר אותו בקלות. רק לגעת בכתף, לבקש ברכות את המפתח. כמה שניות, והאוצר בידיו.

אבל דמא עמד והסתכל על פני אביו. לא אעיר אותו. לא אצער את אבא, אפילו לא בשביל כל הזהב שבעולם.

הוא יצא מן החדר ואמר לחכמים: "אני מצטער. אני לא יכול למכור."

החכמים הלכו בידיים ריקות, והרווח הגדול הלך לאיבוד.

עברה שנה. והקב"ה, שרואה כל דבר, נתן לדמא את שכרו. בעדר שלו נולדה פרה אדומה, פרה נדירה מאוד שכל ישראל צריכים אותה לטהרה.

החכמים שבו אליו לקנות את הפרה. דמא הסתכל עליהם ואמר: "אני יודע שאם אבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם תשלמו. אבל אני מבקש רק את הסכום שהפסדתי בשביל כבוד אבא."

דמא לא ביקש יותר. הוא לא רצה להרוויח מכבוד אבא, אפילו לא פרוטה אחת. רק לא להפסיד בגללו.

ואבא של דמא? הוא המשיך לישון בשלווה, נושם לאט, והמפתח נשאר מונח מתחת לכרית. הוא אף פעם לא ידע איזה אוצר היה מונח באותו רגע מתחת לראשו, ועל מה ויתר בנו כדי שלא יתעורר.

וגם לא ידע שהאוצר הגדול באמת עמד לידו באותו רגע ממש, בשקט, על קצות האצבעות, ונזהר מאוד, מאוד, לא להעיר אותו משנתו.

(קידושין לא, א; בראשית רבה סה, טז)