מסירות נפש בלימוד התורה ועבודת ה' ממתקת את חרון האף והזמנים הקשים

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י), מובא
בספר הקדוש "אמרי נעם" (אות יג) בשם בעל המגלה עמוקות "וַיֵּצֵא"
בראשי תיבות זה ו'ירא י'עקב צ'ורת א'לף. כל
המפרשים מנסים להבין את פירוש הדברים. בעל המגלה עמוקות היה קודש קודשים ובוודאי
טמונים בזה סודות נשגבים, אם כך מה עומק הדברים?*



אפשר
לפרש
ולומר יסוד גדול, כ"ב האותיות א' ב' שבהן כתובה התורה הקדושה, הן צינורות
השפע לעולם. בבריאת העולם האות א' לא הייתה נכתבת כמו היום א-ל-ף, אלא היו קוראים
אותה א-ף בלי האות ל'. וידוע שאף זה מלשון חרון אף, כעס.



מתי שעם ישראל עמלו על
התורה הקדושה בחסד וברחמים, הקב"ה הוסיף את האות ל' לתוך האות א' ומאז היא
נקראת א-ל-ף, ודווקא הוסיפו את האות ל' כי האות ל' מסמלת חסד ורחמים, כי האות ל'
בנויה מהאות כ' ומעליה ו', וידוע שכ"ו בגימטרייה זה עשרים ושש כמניין שם
הוי"ה של הקב"ה. וזה מה שאומר המדרש (קה"ר ב, ט) על הפסוק "אַף
חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" תורה שלמדתי באפי היא שעמדה לי.



אם כך צריך לדעת יסוד גדול, מתי שיש לאדם דחק ויש לו קושי בפרנסה,
טרדות ודברים לא נוחים והוא עומל ויושב ללמוד תורה, הוא ממתק את החרון א-ף ומכניס
בפנים ל' ונהיה א-ל-ף, ואז יורדת על האדם ברכה וסייעתא דשמיא ומידת החסד והרחמים
שורה על אותו אדם.



וכך כל פעם שיש בעולם חרון אף, מידת הדין
וזמנים קשים בעולם, ממתקים את חרון האף על ידי שמורידים את האות ל' לתוך האות א'
הראשונה שבאותיות, וכך נהיה תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, וזה עומד עם האדם
ומושיע אותו ומוציא אותו מכל צרה ומכל דבר רע.



ע"פ זה אפשר להבין "וַיֵּצֵא
יַעֲקֹב" ראה יעקב צורת א' בלי האות ל'. וע"י הייסורים שיעקב אבינו עבר,
שברח מעשו והלך ללבן למקום לא נודע, הוא ראה את האות א' שמוסיפים לה ל', אז יעקב
אבינו שמח כי הבין שעל ידי עמל התורה בייסורים ובצער, זה מיתוק הדינים שנותן כוח
לאדם וזה מה שיעזור לו להיוושע ולהינצל.



זה זמן של חרון אף, "וְעֵת
צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל, ז), נתחזק בכל
כוחנו בלימוד התורה, ואז נוסיף גם את הל' ויהיה א-ל-ף, ויהיו כך ברכה ושמחה ומיתוק
הדינים.

*