הויתור שבנה את הנצח - מה באמת מפסידים שמוותרים?!

ללא ספק אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות האומה הוא המסופר בפרשתנו: מסירת הסימנים של רחל אמנו לאחותה לאה.

ללבן הארמי שתי בנות: לאה הבכירה ורחל הצעירה. כפי שדרשו חז"ל, הכל היו אומרים: "גדולה לגדול [לעשו] וקטנה לקטן [ליעקב]". לאה הייתה חוקרת בפרשת דרכים על מעשיו של עשו, וכששמעה שהוא איש רע ומלסטם את הבריות - הייתה בוכה בתפילה יום-יום עד שנשרו ריסי עיניה, כדי שלא ליפול בחלקו.

והנה, יעקב אבינו מגיע לבית לבן, נקשר ברחל באהבה וביושר, ועובד עבורה שבע שנים תמימות. יעקב, שהכיר את אופיו הרמאי של לבן, עשה כל תחבולה אפשרית ונתן לרחל "סימנים" מוסכמים כדי לוודא שבליל החתונה לא יחליפו אותה באחותה.

אך בליל החתונה, כשרחל רואה שמכניסים את לאה תחת החופה, היא מבינה שאחותה עומדת להיחשף בבושה נוראה מול יעקב ולעיני הכל. בצדקותה ובאצילות נפשה - רחל מוסרת ללאה את הסימנים!

שנים רבות לאחר מכן, בשעה הנוראה של חורבן הבית, הגיעו כל האבות והאמהות לעורר רחמים, והקב"ה דחה את כל טענותיהם מכל וכל... רחל אמנו היא היחידה שבשבילה אמר הקב"ה 'בשבילך רחל אני מחזיר את בנייך לגבולם' [מדרש איכה]. רואים, אפוא, עד כמה זכות מסירת הסימנים עמדה לנו בשעה הקשה מכל!

ננסה (לפי קטנות דעתנו כמובן) להיכנס אל ליבה של רחל אמנו ברגעים ההם, ולהבין איזו מלחמת איתנים התחוללה בקרבה:
מצד הצדק והיושר: יעקב שייך לה בדין ובאמת! הוא עבד עבורה שבע שנים, נתן לה סימנים, והיא אינה אשמה כלל ברמאותו של אביה.
מצד המחיר הנורא: רחל ידעה היטב - אם היא מוסרת את הסימנים, היא מפסידה את כל עולמה! לאה תהיה אשתו של בחיר האבות, והיא עצמה? לפי התחזית והמציאות, תצטרך ליפול כעת בחיקו של עשו הרשע! היפוך יוצרות מוחלט!

רחל אינה מסוגלת לראות בבושתה ובצערה של אחותה. היא נושאת עיניים לשמיים, מוחקת את החשבונות העצמיים, ומוותרת למען שמו באהבה! היא מקריבה את עתידה הרוחני והגשמי, מתוך ידיעה ברורה שהיא הפסידה כעת את כל חייה.

המשך הסיפור גלוי וידוע: רחל נישאת גם היא ליעקב כעבור שבעה ימים, אך השנים חולפות ולאה יולדת עוד ועוד שבטים - בעוד רחל נותרת עקרה.

ואז, לאחר שנים רבות של דמעות ותפילות, אומר הכתוב: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל" (בראשית ל, כב). ושואל רש"י: מה זכר לה? זכר לה את זכות הויתור שמסרה את הסימנים לאחותה!

הבה נתבונן בתרחיש מצמרר: מה היה קורה אילו רחל לא הייתה מוותרת?
יעקב היה מזהה את לאה בליל החתונה באמצעות הסימנים, ומגרש אותה בבושת פנים. הוא היה נושא את רחל כמתוכנן.
השנים היו נוקפות, רחל הייתה נותרת עקרה (שהרי העקרות הייתה בגזירה אלוקית), וכעבור עשר שנים יעקב היה מחויב על פי ההלכה לשאת אישה נוספת כדי להביא ילדים.
אז, יעקב היה נושא את... לאה! ללאה היו נולדים שנים-עשר השבטים, ולרחל - אף לא אחד!
לדורות, לאה הייתה נחרטת כאם היחידה והנצחית של עם ישראל, ורחל? הייתה נותרת בירכתי ההיסטוריה...

הדברים מדהימים!

ברגע הוויתור, כל אדם בעולם היה בטוח שרחל אמנו עשתה צעד של "האבדה מוחלטת". היה נראה שהיא איבדה את עולמה למען אחותה.

אבל מה התברר למפרע? שרק בזכות אותו ויתור - היא קנתה את עולמה!

אילו הייתה עומדת על זכותה ועל צדקתה ולא מוותרת, היא הייתה מרוויחה את ה"כאן ועכשיו", אך מפסידה את הנצח. דווקא מכוח הויתור, מתוך ביטול הנגיעה האישית למען חסד ואהבת הזולת, נפתחו שערי שמיים, והיא זכתה ללדת את יוסף ובנימין ולהיות זאת שבזכותה 'ושבו בנים לגבולם'!!!

המסקנה לחיינו: "נער הייתי וגם זקנתי..."

הלקח הנוקב מניסיונה של רחל אמנו הוא יסוד ברזל לכל אורחות חיינו:

כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו במאבקים - בבית, בעבודה, בכולל או מול שכנים - כשאנו משוכנעים ש"הצדק איתנו"? כמה קשה לנו לוותר, מתוך פחד נוראי שאם נוותר "נצא פראיירים" או נפסיד את מבוקשנו?

מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה חוזר ומדגיש באוזני תלמידיו:

"נער הייתי וגם זקנתי - ולא ראיתי אדם שוויתר והפסיד!"