מרגלית על צוואר החמור

"רבי, אתה עובד קשה מדי!"

התלמידים של שמעון בן שטח הביטו ברבם בצער. הוא היה גדול החכמים בדורו, ובכל זאת התפרנס מעבודה פשוטה ומייגעת: עבודה בפשתן. כל יום סחב על כתפיו את אלומות הפשתן הכבדות, הלוך וחזור, הלוך וחזור.

"נקנה לך חמור," הציעו. "הוא יסחוב את המשא, ואתה תתעייף פחות, ויישאר לך יותר כוח ללמוד וללמד."

שמעון בן שטח הסכים. התלמידים הלכו לשוק ומצאו סוחר ישמעאלי שמכר חמור. התמקחו, שילמו, וחזרו שמחים עם החמור.

כשהגיעו, התחילו לנקות ולסדר אותו. פתאום אחד מהם קפא במקומו. על צוואר החמור, קשורה ברצועה, הייתה תלויה מרגלית, אבן יקרה ונוצצת, ששווה הון עתק!

"רבי! רבי! בוא מהר!"

שמעון בן שטח יצא אליהם. "מה קרה?"

"תסתכל!" קראו התלמידים. "מעכשיו לא תצטרך לעבוד יותר אף יום אחד בחייך. ברכת ה' היא תעשיר!"

שמעון בן שטח הסתכל על המרגלית, ושאל שאלה אחת: "והמוכר, ידע שהיא שם?"

"לא," ענו. "הוא בכלל לא שם לב. אף אחד לא יודע, ואף אחד לא ישאל."

"אם כך," אמר, "לכו והחזירו אותה לבעליה."

התלמידים הביטו זה בזה ולא הבינו. "אבל רבי, זה מותר! קנינו את החמור, וכל מה שעליו שלנו."

שמעון בן שטח חייך אליהם בסבלנות. "אני קניתי חמור. מרגלית לא קניתי."

התלמידים חזרו לשוק, מצאו את הסוחר ונתנו לו את המרגלית. הסוחר החזיק אותה ביד, הסתכל עליה, הסתכל עליהם, ולא האמין. אנשים עוברים כברת דרך רק כדי להחזיר לו אוצר שהוא בכלל לא ידע שאיבד?

ואז אמר משפט שנשאר לדורות: "ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח!"

זה היה השכר של שמעון בן שטח. לא המרגלית. אלא ששמו של הקב"ה התקדש בעולם.

בערב עמד החמור שוב בחצר של שמעון בן שטח. אותו חמור בדיוק, רק בלי שום דבר נוצץ על הצוואר. התלמידים הסתכלו עליו, והוא הסתכל עליהם בעיניים הגדולות שלו, ולעס בשקט את התבן.

אם היה יכול לדבר, אולי היה החמור אומר שדווקא עכשיו הוא מרגיש קל יותר.

ושמעון בן שטח חזר ללמוד וללמד, כאילו לא קרה שום דבר מיוחד. מבחינתו, באמת לא קרה: מה שלא היה שלו, פשוט חזר הביתה.

(ירושלמי בבא מציעא ב, ה; דברים רבה ג, ג)