מקבל כל אדם בסבר פנים יפות

כותב רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'": "והענווה שלא ייראו לעולם סר וזועף, ויהיה נעים הליכות, כמו שאמרו רבותינו הווי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות, ויקדים שלום לכל אדם, כמו שאמרו חכמים לעולם לא הקדימני אדם לשלום".

אסור לאדם להיות עם פנים זועפות. לא כשהוא נכנס לבית הכנסת, לא כשהוא נכנס לביתו ולא כשהוא מגיע לעבודה. תמיד יהיה עם פנים מחייכות, תמיד יהיה נחמד לכל אדם, ישאל בשלום כל אדם ויאיר פנים לכולם. במיוחד צריך לנהוג כך בבית הכנסת: כשמסתיימת תפילת ליל שבת יעבור ליד כל אחד ויאמר לו בחיוך שבת שלום, יגש לגבאי ויודה לו על שבית הכנסת נקי, ילך לרב ויברך אותו לשלום, ולא יברח מבית הכנסת ברגע שנגמרה התפילה. צריך לדעת שההנהגה הזו חשובה להקב"ה יותר מן התפילה עצמה. וכמה גדול הדבר, שנפסק בשולחן ערוך שמותר להפסיק באמצע קריאת שמע ולומר שלום לאדם.

וממשיך הרב וכותב: "ודע לך שגדולה מעלת הענווים לפני ה', וספרי הנביאים מלאים בהם, והשגחת השכינה שורה עליהם, והקב"ה מאזין לתפילותיהם בעבור טוהר כוונתם ובור לבבם וממלא משאלותיהם, וזה שנאמר תאוות ענווים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך".

אדם שמחייך לכולם ונחמד לכולם, מבטיח לו הרב שיזכה לראות ישועות וברכות בכל מה שיעשה. ואם לאחר התפילה יש בעל שמחה שעורך קידוש בבית הכנסת, בעל הענווה נשאר, מכבד ומשמח אותו על שטרח וקנה והביא. לא יקפל מיד את הטלית ויברח לביתו, אלא יהיה נחמד ומכבד ולא יחשוב שהוא טוב מאחרים. ולא משנה איך אדם בא לבית הכנסת, עם עוונות או בלי עוונות, הקב"ה מקבל אותו, אבל ברגע שהוא בא בגאווה, הקב"ה מסתלק משם.

אדם צריך לאהוב את כולם ולהתחבר לכולם. לא יחשוב דברים רעים על החזן או על הרב שדורש, לא יהיו לו השגות על זה שמדבר מאחוריו באמצע התפילה, ולא על הגבאי שהושיב אותו במקום לא נוח, ולא על החזן שמאריך בתפילה. שיבין שהוא בא לבית הכנסת בחסד, כמו שכתוב: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". הקב"ה עשה עמו חסד שזיכה אותו לבוא לבית הכנסת, והוא אינו עושה טובה לאף אחד בכך שהוא בא.