הפועל שלא הרים עיניים

"שלום עליך, אבא חלקיה!"

שני החכמים עמדו בקצה השדה וקראו בקול. האיש שעדר באדמה לא הרים את ראשו. לא ענה, לא הנהן. המשיך לעבוד.

החכמים הביטו זה בזה בתמיהה. העולם היה צמא לגשם, והחכמים שלחו אותם אל אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, כדי שיתפלל. והנה הוא אפילו לא עונה לשלום?

הם חיכו. כשהחשיך, אסף אבא חלקיה עצים, שם אותם על כתף אחת, ועל הכתף השנייה שם את הגלימה שלו. כל הדרך הלך יחף, וכשהגיע למים נעל את הנעליים. כשעבר בין קוצים, הרים את בגדיו.

בבית ישב לאכול, ולא הזמין את האורחים. חילק לחם: לבן הגדול פרוסה אחת, ולבן הקטן שתיים.

ואז לחש לאשתו: "אני יודע שהחכמים באו בגלל הגשם. בואי נעלה לגג ונתפלל, ואולי ירחם הקב"ה ויירד גשם, ולא נצטרך לקבל על זה כבוד."

הוא עמד בפינה אחת של הגג, והיא בפינה אחרת. והעננים? עלו תחילה מן הפינה שלה.

כשירד, שאל: "למה באתם?"

"שלחו אותנו אליך לבקש שתתפלל על הגשם."

"ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה," אמר.

"אנחנו יודעים שהגשם בא בזכותך," ענו. "אבל הסבר לנו כמה דברים. למה לא ענית לשלום?"

"שכיר יום הייתי. לא רציתי לגזול מבעל הבית אפילו רגע."

"והגלימה על הכתף?"

"שאלתי אותה כדי להתעטף בה, לא כדי להניח עליה עצים."

"והיחפות?"

"בדרך אני רואה איפה אני הולך. במים לא."

"ולמה הרמת את הבגדים בין הקוצים?"

"העור מתרפא. הבגד הקרוע לא."

"ולמה לא הזמנת אותנו לאכול?"

"לא היה מספיק לחם, ולא רציתי שתודו לי על טובה שלא עשיתי."

"ולמה לגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים?"

"הגדול נמצא בבית. הקטן יושב כל היום בבית הספר."

"והעננים מן הפינה שלה?"

"היא נמצאת בבית ונותנת לחם לעניים, והם נהנים מיד. אני נותן כסף, והם צריכים עוד ללכת ולקנות."

הגשם ירד על השדות הצמאים, והחכמים יצאו לדרכם.

האדמה שתתה ושתתה, עד שלא נשאר בה אפילו סדק אחד יבש.

ולמחרת בבוקר, כשהשמש רק עלתה, כבר עמד אבא חלקיה בשדה. עדר באדמה הרטובה, ולא הרים את הראש.

ואם מישהו היה עובר שם וקורא לו "שלום עליך!", עכשיו כבר ידעתם למה הוא לא עונה.

(תענית כג, א-ב)