אמנות האירוח

הרמב"ם מדגיש פרט ייחודי באירוח המלאכים של אברהם (הלכות אבל יד, ב): "שכר הלווייה (ליווי האורח בדרכו החוצה) מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן... וליוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים, כל שאינו מלווה - כאילו שופך דמים".

עיקר הכנסת אורחים זה לקום וללוות את האורח בדרכו החוצה. הדגש העיקרי אינו על הסעודה בתוך הבית, אלא דווקא על מה שקורה אחריה. המונח ׳אשל׳ שנאמר אצל אברהם ("ויטע אשל בבאר שבע") והפך להיות סיסמת האירוח של בתי המלון - פירושו ׳אכילה, שתייה, לוויה׳, ולא כמקובל: 'אכילה, שתייה, לינה'.

התמיהה עולה: כיצד 'הכנסת אורחים' הפכה להיות מצוות 'יציאת האורחים'?

הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את סוד הקשר הלבבי בין הבריות. ׳הכנסת אורחים׳ נועדה להחיות את נפשו של האורח. להעניק לו חברות, כבוד ובית. אנשים מבקשים להתארח בביתנו – לא בשביל הסעודה עצמה. הם יכולים לאכול בביתם או לאסוף צדקה ולקנות אוכל. אדם נכנס לביתנו כדי להיות חלק ממשפחה ומקהילה.

הסעודה עצמה אינה מעניקה את הכבוד המיוחל. האורח עשוי לחוש לחץ עמום, שמא הוא מכביד ומעיק בנוכחותו. הוא יושב על קוצים ותוהה, האם לא מצפים שילך לדרכו וישחרר את בעלי הבית לנפשם. סוד גלוי הוא, שאורחים אוכלים בעיקר כשבעלי הבית עוזבים את השולחן והולכים למטבח להביא עוד מנה... 

אולם כאשר מסתיימת הסעודה ובעל הבית קם ממקומו ומלווה את האורח החוצה, הוא כאילו לוחש לו: ״נעמה עליי נוכחותך ואני מבקש עוד רגע איתך״. הצעד הקל מחיה את נפשו של האורח וזוקף את קומתו. הוא מעניק פנים חדשות לחוויית האירוח מראשיתה.

מנגד, כאשר האורח קם לבדו ובעל הבית נותר ישוב מאחור, נפשו של האורח מתמוטטת לתוכה. זה עומק דברי הרמב"ם: "וכל שאינו מלווה – כאילו שופך דמים". הרמב"ם אינו מתכוון רק לסכנת שודדי הדרכים שהייתה מצויה בימיהם וארבה לאורח בחוץ, אלא לתשפוכת דם האורח בתוך ביתנו, בתחושתו הקשה כאילו הכביד והעיק עלינו בנוכחותו.

זה ביטוי נוסף לכלל הידוע ומשנה החיים: "הדברים הקטנים - הם הדברים הגדולים". הצעדים הקלים והמילים המדויקות שנאמרות בזמן הנכון – הם מכריעים את החיים שאותם נחיה.