הוויתור שפתח קיר

ויתור אינו נראה כדבר רווחי. אדם מוותר, ובאותו רגע הוא רק מפסיד: מקום שהיה שלו כבר אינו שלו, כסף ששילם ירד לטמיון, והצדק שהיה בידו נשאר בלי ביטוי. המעשה הבא מראה כיצד נראה חשבון של ויתור כשמסתכלים עליו כעבור שנה וחצי.

אדם רכש דירה בהרבה סייעתא דשמיא, ועם הדירה רכש גם מקום חניה נגיש ונוח, ממש ליד הכניסה לבניין. הוא שילם עליו טבין ותקילין, קיבל מסמך ובו שרטוט מדויק, ובמשך שמונה שנים חנה שם. כל דיירי הבניין ידעו שזו החניה שלו.

כעבור שמונה שנים ניגש אליו אחד השכנים, אדם נעים ושקט, ואמר לו בפשטות שמאז ומתמיד רצה לומר לו שהוא חונה בחניה שלו. עד עתה לא היה לו רכב ולכן לא ראה טעם לפתוח בעניין, אך כעת רכש מכונית והוא מבקש את מקומו.

אתה טועה ידידי, השיב לו. החניה שלי, שילמתי עליה. גם אני שילמתי עליה, אמר השכן. יש לי הוכחות. האם גם לך יש? יש לי מסמך עם שרטוט מדויק. מעניין, אמר השכן. זה בדיוק מה שיש לי.

באותו ערב הציגו השניים זה לזה את מסמכיהם, ונדהמו. שני המסמכים היו זהים לחלוטין. הם הלכו אל הקבלן, אדם שהיה אות ומופת לישרות, והראו לו את שניהם. הוא עיין, נראה מופתע, ואישר. טעות שלי, אמר. השרטוט רחב, ובאמת היו צריכות להיות כאן שתי חניות, אבל המהנדס חייב אותי להציב כאן עמוד, וחניה אחת התבטלה. פשוט שכחתי ממנה. אפצה אחד מכם, השאלה מי.

הוא הציע לשכן כסף, והשכן סירב. אינני מעוניין בכסף, אמר. אני מעוניין בחניה. גם אני, השיב הראשון.

הוויכוח הלך והתחמם עד שאמר בעל הדירה: למה שנריב? נלך לדין תורה. הביט בו השכן, ובעיניו עמדו דמעות. מעולם לא הייתי בדין תורה ואיני רוצה להיות, אמר. אני זקוק מאוד לחניה הזאת, וכואב לי ששנים שראיתי אותן כוויתור מצידי נחשבות בעיניך כהשלמה.

בצר לו פנה האיש אל הקבלן ושאל מה לעשות. השכן שלך לא סתם צריך את החניה ולא סתם קנה רכב, אמר הקבלן, ולא פירט. מתוך דבריו הבין שיש שם סיבות שאינן גלויות. תוותר, ביקש הקבלן, ואני אפצה אותך. בכסף? לא, אלא אם כן תתעקש. יש לי שטח פנוי בחניון שמתחת לבניין, ואינני מתנגד לתת לך אותו, בצמוד לחניה שתקבל שם.

לילה שלם נאבק בין תחושת הצדק שלו, שהרי קנה את החניה בכסף מלא, לבין דמעותיו של השכן ובקשתו של הקבלן. בבוקר הודיע לאשתו שהוא מוותר. היא הגיבה בהערכה רבה, ואם היה לו ספק, המילים שלה הכריעו. הוא חתם אצל הקבלן על ההסכם החדש, ניגש אל השכן והודיע לו שהחניה שלו. השכן הודה לו נרגשות, ודמעות עמדו בעיני שניהם.

שנה וחצי עברה. הוא החליט לעשות שימוש בשטח הקטן שקיבל למטה, ופרץ את קוביית הבטון. השטח באמת היה קטן. ואז שאל אותו בנו: תגיד אבא, מה יש מאחורי הקיר הזה? לא יודע, השיב, נדמה לי שהכניסה. אבל הכניסה למעלה, אמר הילד.

הוא דפק על הקירות ושמע קול עמום. לקח פטיש גדול והחל להרוס. ומה שהתגלה לעיניו היה שטח ענק של כתשעים מטר, שנותר משום מה ללא שימוש. הוא בירר את הדין, והתברר שלפי ההסכם שחתם עליו כל השטח שייך לו. תוך חודשיים בנה שם יחידת דיור של שלושה חדרים.

וויתור על מקום חניה אחד פתח דלת אל חדר שאיש לא ידע על קיומו. כשאדם מוותר לחברו לעולם אינו מפסיד מכך, גם אם הסוף הטוב אינו מגיע מהר.

(נערך מתוך "עלון האיחוד", וירא)