ברכה אחת לזכותה

מצוות קטנה אחת, שאדם עושה בה כל יום בלי לשים לב, יכולה להיאסף ולהצטבר עד שהיא נעשית כוח. במעשה הבא היתה זו ברכה קצרה, שכל יהודי אומר אותה כמה פעמים ביום, ובדרך כלל הוא ממלמל אותה תוך כדי הליכה. משפחה אחת לקחה אותה ברצינות, וכל המעגל סביבה נגרר אחריה.

היה זה בית שכל כולו ציפייה. בתם הקטנה של בני הזוג נזקקה לסדרת ניתוחים מורכבת בחוץ לארץ, והם ישבו יחד וסיכמו טור חשבוני ארוך של חסכונות ותרומות. ברוך השם, נאנח האב, כל הסכום בידינו. המכשול הטכני עבר, אך צריך כל כך הרבה סייעתא דשמיא כדי שההשתדלות תשיג את מטרתה.

שמעתי שיש סגולה מיוחדת, אמר, לומר ברכת אשר יצר מתוך הכתוב ובכוונה מרובה. בתנו קטנה ואינה יודעת עדיין לדבר כראוי. בואי וניקח אנחנו את המצווה לזכותה.

כינסה האם את הילדים וסיפרה להם. בנוסף לפרקי התהלים ולשמירת הלשון ולכל שאר ההשתדלויות, נקפיד במיוחד לברך אשר יצר בכוונה מרובה, בלי להבליע אף הברה. מוכנים? מוכנים, ענו כולם במקהלה. נעשה כל מאמץ, הבטיח בן השבע. ובן העשר אמר מהורהר: אולי לא רק אנחנו ניקח על עצמנו את המצווה? אולי אספר עליה גם לחברים בכיתה. ואני לחברות בגן, התפרצה הקטנה בהתלהבות.

האם התקשרה לבני המשפחה, הודתה להם על כל העזרה וביקשה שיתרמו אף הם את ברכת אשר יצר לזכות הילדה. בליל השבת האחרון לפני הטיסה כינסה כמה שכנות. אני רוצה לבקש דבר מה, פתחה. תרגישי בנוח, תבקשי כל מה שתרצי, אמרה שכנה קשישה. כבר ארגנו תורנויות לעזור לכם עם הילדים והארוחות כשתהיו בחוץ לארץ, ובעיקר נתפלל שתחזרו מהר והיא תהיה בריאה. עוד נרקוד כולנו בשמחתה, ואני אניף את המקל שלי בריקודים, תזכרי.

אני מבקשת משהו מסוג אחר, אמרה האם. שכל אחת מכן תקבל על עצמה למענה לברך ברכת אשר יצר בכוונה מרובה, עדיף מתוך הכתוב. לא לברך תוך כדי ניגוב הידיים או תוך כדי עיסוק אחר, אלא לברך נטו, בלי תוספות מעשיות, ולחשוב על פירוש המילים. הנה, חילקה לכולן צילום של הברכה עם פירוש המילים. כולן הנהנו בראשן והבטיחו שיברכו כראוי.

הם טסו בלב גדוש. מן הארץ הגיעו אליהם ידיעות על מסע הברכות שחצה את כל מעגלי המשפחה הקרובה והרחוקה, השכנות הנאמנות והחברים של הילדים. כל כך הרבה זכויות, לחשה האם לבתה. את הולכת עם כל ברכה שיהודי אומר, ועם כל מלאך שנברא ממנה ושומר ומגן עלייך.

היום שלאחר הניתוח היה הקריטי מכולם. יום וחצי לאחר מכן ניגש אליהם המנתח, מומחה בעל שם עולמי בתחומו, ולחץ את ידו של האב. לטוב יותר אינני יכול לצפות, אמר. הם ידעו שאין הוא נוהג ללחוץ ידיים של מטופלים אלא אם כן ברור לו שההצלחה עלתה על המשוער.

כעבור שבוע התברר כמעט באופן סופי שאין צורך בניתוחי המשך, דבר שאינו שכיח כלל במקרים כאלה. הרופאים עמדו משתאים. אנחנו לא יודעים להסביר את ההצלחה, אמר אחד מהם. הם ידעו להסביר.

הילדה גדלה. מיד כשהחלה לדבר לימדו אותה לומר אשר יצר, והיא לקחה את המצווה ברצינות ואימצה אותה אל ליבה, וקראה אותה תמיד בכוונה מרובה מתוך הכתוב.

ובשמחת נישואיה, כעבור שנים, הגיעה גם השכנה הקשישה. היא לא עמדה על רגליה ולא רקדה, אבל הניפה את מקלה מעל ראשה כשהיא יושבת, בדיוק כפי שהבטיחה באותו ליל שבת.

(נערך מתוך "עלון האיחוד", תולדות)