אל תחשוש להתחיל

זאת השאלה המפורסמת של חנוכה: למה חוגגים שמונה ימים? הרי נס פך השמן נמשך
רק שבעה ימים? השמן של הפך הספיק בטבעו ללילה אחד והנס התרחש בימים הבאים?

הרבי מליובאוויטש אומר רעיון גדול. כבר ביום הראשון קרה נס: החשמונאים קפצו למים (או קפצו לשמן...). הם לא נתנו לפחד של מחר להפריע למה שצריך לעשות היום. החשמונאים
ידעו שיש להם שמן ללילה אחד ומה יהיה מחר? אבל הם לא
התבלבלו: יש איך להדליק היום, והיום עושים את המקסימום. הם לקחו את כל תכולת
הפך ושפכו לתוך קני המנורה, והיו בטוחים כי מי
שעזר להם היום ידאג גם הלאה.

כי החשמונאים
ידעו שהאדם עושה כל מה שתלוי בו, ואז הקב"ה עושה כל מה שתלוי בו
ובאופן של באין ערוך לפי המושגים שלו. הקדמונים
כותבים דברים עמוקים: "ההשתדלות מוכרחת, אבל לא מועילה". האדם חייב על
פי ההלכה לעשות כל התלוי בו כדי להצליח, אבל ההשתדלות אינה מביאה את ההצלחה. היא רק הזמנה לברכה היורדת מלמעלה. לכן ההצלחה אינה כגובה ההשתדלות. אלא ככל שהאדם עושה את כל התלוי בו כדי להצליח
הוא עשה את הכלי הנדרש לגשם שיורד
מלמעלה, ואז ההצלחה היא באין ערוך.

מישהו
אמר משפט חריף: כשהכול ברור וידוע, אני מודאג, כי ההצלחה עומדת להיות בהתאם לכלים
המוגבלים שלי. אבל כשהרוב אינו ידוע, הדברים תלויים בקב"ה ויהיו בהתאם לכלים
שלו...

המדרש מספר על ימי בית המקדש
השני. כל בני העיר התאספו עם קורבנות להעלות
לירושלים. רבי חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, השתוקק להביא משהו לבית המקדש, אבל לא הייתה לו פרוטה. מצא סלע שאינו עולה כסף, וניקה וסיתת
והבריק את האבן לכבוד הבית.

אבל כיצד
יעלה את האבן הכבדה לירושלים? הסבלים רצו כסף רב ושוב נתקע. פתאום צצו חמישה אנשים,
שהיו מלאכים שנשלחו מלמעלה, והציעו להעלות את האבן תמורת תשלום פעוט שהיה בחיקו.
אבל הציבו תנאי: רבי חנינא חייב לשים את אצבעו תחת האבן ולסייע להם במשא. רבי
חנינא שם אצבעו, ובתוך רגע מצא עצמו בירושלים והסבלים נעלמו כלא היו.

כותב הרבי: "מכאן שעל האדם להתחיל בעבודה (להניח אצבע קטנה), אף שאינו
רואה איך יבוא הדבר לידי פועל, ואם עושה זאת באמת ובתמים - מצליח".