התפילה של החיים

תפילות "שחרית" ו"ערבית", קרויות על שם הזמן בו
מתפללין אותן: "שחרית" זמנה בשחר ו"ערבית" זמנה בערב. אבל מה
עומד מאחורי השם של תפילת הצהריים – "מנחה"? מדוע אינה קרויה בפשטות –
'צוהרית'?

רבי דוד אבודרהם, מפרש התפילה, אומר כי "מנחה" היא מלשון
"מנוחה". שכן השמש שוקעת בשעת הערב ו'פורשת לנוח'.

הנה משמעות נוספת ועמוקה מהסיפור הפותח את פרשתנו: יעקב שב לארץ ישראל ומבקש לפתוח דף חדש עם עשו, אבל אחיו משיב בהכרזת מלחמה. יעקב עושה ניסיון אחרון לפיוס ושולח סדרת מתנות המתוארות בביטוי "מנחה": "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו... מנחה היא
שלוחה לאדוני... אכפרה פניו במנחה".

"מנחה" היא מתנה יקרה המועברת בלב רוגש, וכך התפילה באמצע
היום היא "מנחה" עמוקה שמשגר האדם לאלוקיו.

תפילת "שחרית" נישאת לפני עמל היום ואילו "ערבית" בגמר היום, ו"מנחה" היא התפילה של החיים. בעיצומה של סערת המשימות
המחכות לפתרון, הרעיונות היצירתיים המציפים את הראש והפגישות הלחוצות, עוצר
היהודי הכול ופונה לשיחה אישית עם הקב"ה. כמו בן המרים טלפון לאביו, לעדכן
במתרחש איתו.

תפילת "מנחה" יוצרת שינוי במרחב ומעניקה משמעות מאירה לכל
מה שמסביב. היא מכריזה: "בכל דרכיך דעהו". חיי העשייה הטבעיים שנראים
כמו מציאות עצמאית המתנהלת על פי חוקים קבועים מראש, אינם אלא מכונה המתנהלת על פי
הוראות מלמעלה ותלויה בכל רגע בברכתו יתברך.

זאת ה"מתנה" הגדולה ביותר שיכול לשגר האדם אל בוראו: להעניק
פנים חדשות לחומר ולגלות את הקשר אל השמים. תכלית החיים אינה להציף את האור האלוקי
באותם מקומות שהוא גלוי בהם באופן טבעי, אלא לייצר את ההפתעה של הרחבת גבולות
הקדושה. לחשוף את הנסתר באותם מקומות שנראים מנותקים ולהאיר את הניצוץ הפנימי
המהווה אותם.

תפילת המנחה גורמת נחת רוח רבה למעלה ונושאת פוטנציאל כפול
למילוי בקשות התפילה. חז"ל אמרו: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שאין
אליהו נענה אלא בתפילת המנחה". כאשר אליהו
הנביא עומד לבדו מול נביאי ה"בעל" על פסגת הר הכרמל וזקוק לסייעתא
דשמיא עצומה להצלחת מבחן האמונה הגדול, הוא מקדים ומתפלל את תפילת המנחה. תפילתו נענית ואש יורדת מהרקיע על המזבח שהקים. הקהל ההמום זועק את
זעקת האמונה עמה חותמים את יום הכיפורים: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא
האלוקים", ומאז תפילת המנחה נושאת כוח כפול, להגשמת כל בקשותינו באהבה.