לקרב ולא לדחות

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כז-כח).

ידועה ומפורסמת השאלה, כיצד לא הכיר יצחק אבינו ברשעותו של עשיו ואהב אותו אהבה גדולה. הרי מיד כשגדל עשיו עזב את הכל, עזב את התלמוד תורה והלך להיות צייד, יצא מדרך התורה והמצוות לתרבות רעה, כפר בתחיית המתים וביזה את הבכורה (בבא בתרא טז ע"ב). וכי יעלה על הדעת שיצחק אבינו הטה אוזן לחנופתו של עשיו, שהיה עושה עצמו לפניו כצדיק, והרי "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (איוב יג, טז)?

אלא הביאור הוא שיצחק אבינו ידע היטב את מעשי בנו, אך מחנך ופדגוג דגול היה, וידע שאם ידחה את עשיו ויוציאו מביתו, ייעשה רשע גדול עוד יותר, ואף עלול לבוא ולהתנקם ביעקב אחיו. לכן השתדל יצחק כל העת לקרב את בנו ולהראות לו אהבה, ידידות וחיבה יתרה, כדי שלא יתרחק יותר.

ובעניין זה מסופר על הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן, שאחד מבניו סר מדרך התורה והמצוות ויצא לתרבות רעה, ואף על פי כן היה הרב מתנהג עמו כאחד הבנים: השאירו לגור בביתו, ומה שנתן לשאר בניו נתן גם לו, והשתדל תמיד להראות לו אהבה וחיבה.

כל הסובבים היו מתפלאים, מדוע הרב אוהב אותו כל כך ואינו מסלקו מביתו, הרי הוא סר מן הדרך ומתנהג שלא כשורה?

הרגיש הרב בקושייתם, פתח ואמר: "דעו לכם, אני משאיר את בני בביתי ומראה לו אהבה וידידות כדי שתהיה לי טענה חשובה מאוד לפני בורא עולם. אני יכול להתפלל לפניו ולומר: ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שתתנהג עם בניך במידת החסד והרחמים כפי שאני הקטן נוהג עם בני זה. אף על פי שסר מן הדרך איני דוחה אותו, אלא מקרבו בעבותות של אהבה. כך אתה, מלך רחום וחנון, רחם על בניך, ואף על פי שסרו מן הדרך התנהג עמהם בחסד וברחמים וקרבם אליך, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).

יהי רצון שיערה ה' יתברך רוח טהרה ממרום וישיב את כל בית ישראל בתשובה שלימה לפניו, וכהבטחת הנביא "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו, כו), ונזכה לראות בגאולת עם ישראל ברחמים, אמן.