יש אבנים עם לב אדם

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יא).

יעקב אבינו הגיע למקום המקדש, להר המוריה, ושקעה עליו השמש בפתאומיות, כדי שילון לפחות לילה אחד בבית מלונו של ה' יתברך (יעוין בחולין צא ע"ב). לא הייתה ליעקב שמיכה ואף לא כרית לשים תחת ראשו, לכן ליקט מספר אבנים ושם אותן תחת ראשו.

אולם לאחר מכן כותבת לנו התורה הקדושה: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יח), ודרשו רבותינו (חולין צא ע"ב): בתחילה נאמר "מאבני המקום", לשון רבים, ואילו אחר כך נאמר "את האבן", לשון יחיד, מלמד שהיו האבנים מריבות זו עם זו, וכל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו. כל אבן ואבן רצתה שיעקב אבינו הצדיק יניח עליה את ראשו, כיוון שהכירו בקדושתו, וכל אחת מהן חפצה לזכות ולשמשו.

בינתיים לא הצליח יעקב אבינו להירדם, האבנים שתחת ראשו לא הפסיקו להתלחש ולריב ביניהן. מה עשה הקב"ה? איחד את כל האבנים ועשה אותן אבן אחת גדולה, כדי שכל האבנים יהיו מרוצות. וכשקם יעקב משנתו ראה להפתעתו אבן אחת, והבין שכל האבנים התחברו יחד מפני שחשבו אותו לצדיק ורצו שראשו יונח עליהן.

אמר יעקב אבינו בליבו: אבנים כאלו ראויות להיות מזבח לה', "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ". האבן הזאת, שכל כך אוהבת צדיקים וחפצה בכל נפשה לשמש אותם ולהיות להם למשען, ראויה להיות מזבח לה'. יש אבנים עם לב אדם.

ובעניין זה מסופר בדרך צחות על רבי יהונתן אייבשיץ, שבנערותו היה ילד שובב, וכשגדל הפך להיות גאון עולם הבקי בכל התורה כולה. פעם אחת קנתה אמו תפוחים יפים וטובים, אך ידעה שבנה עלול לשלוח את ידו ולאכול את כולם, לכן הניחה אותם תחת הכרית של אביו. רבי יהונתן, שהיה פיקח מאוד, הרגיש בדבר, הלך בשקט ואכל את כל התפוחים מלבד תפוח אחד שהשאיר שם. כשבאה אמו לקחת את התפוחים וראתה שנשאר רק אחד, פנתה אליו: "מה עשית בני, מדוע אכלת את כל התפוחים?" השיב לה: "אמא, כל התפוחים היו מתקוטטים ביניהם ואומרים, עלי יניח צדיק את ראשו, אמר להם הקב"ה, אל תדאגו, נעשה מכם תפוח אחד גדול. הנה אמא, כל התפוחים נתחברו יחד ונעשו תפוח אחד, כדי לזכות להיות תחת ראשו של אבא".