הביקור שנדחה

אברהם אבינו ישב בפתח האוהל וראה שלושה אנשים. יש אדם שעומד בפתח ואינו יודע שהוא עצמו השליח שנשלח לשם.

רב אחד בארצות הברית סיפר על עצמו.

"זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידי הראשון כרב, ניגש אלי אחד מבני הקהילה ובפיו בקשה. יש כאן בעיר אשה זקנה, אמר, שאינה שייכת לקהילה שלך, אבל היא מוכרחה לדבר עם רב בדחיפות. קשה לה ללכת והיא אינה מסוגלת להגיע אליך. האם תוכל להקדיש מזמנך ולגשת אל ביתה?

כמובן, עניתי. לקחתי ממנו את הכתובת, וחשבתי לגשת אליה בהזדמנות הראשונה. לא נעים לי להודות, אבל חובותי כרב חדש דרשו נתח כה גדול מזמני, שההבטחה לבקר אותה המתינה בסבלנות, ואני שוב ושוב אמרתי לעצמי שבקרוב אמצא את הזמן ואקיים את מה שהבטחתי.

שבועיים חלפו. ערב אחד שמתי לב לפתע שעדיין לא נפגשתי עם אותה אשה שביקשה לדבר עם רב בדחיפות. היה זה באמצע החורף, ובחוץ שרר קור צורב, אבל רגשות האשמה דחקו בי והחלטתי שאיני מסוגל לדחות את הביקור עוד. אשתי שאלה אותי איך אמצא את הכתובת בחושך, ואמרה שקפוא בחוץ ואולי אחכה עד מחר. אבל עמוק בליבי ידעתי שאני חייב ללכת מיד.

חיפשתי ומצאתי את הבית. ניגשתי אל הדלת והתכוננתי ללחוץ על הפעמון, ובאותו רגע עצמו נפתחה הדלת בפתאומיות. גבר צעיר עמד מולי, חבוש כובע ולבוש מעיל, ואין ספק שהיה בדרכו החוצה. אני הפרעתי לו כשהופעתי מולו בלא שציפה.

במה אני יכול לעזור לך, שאל. אמרתי לו את שמי, וששמעתי שבעלת הבית מבקשת לדבר עם רב, ובאתי.

והצעיר התחיל לרטוט ולרעוד.

לא הבנתי את התגובה המוזרה. איך שמי, ועצם העובדה שבאתי לשוחח עם אמו, יכולים לעורר תדהמה כזאת. המתנתי במבוכה, ולאחר רגעים אמר לי בקול חנוק: היא אמי. אני אומר לה שאתה כאן.

נכנסנו אל הבית, וזמן קצר אחר כך הצטרפה אלינו הזקנה בסלון. היא אמרה לי שהיא שמחה מאוד שבאתי, ושהיא פשוט חייבת לדבר איתי. מה שנראה לי מוזר היה שבנה, שבלי שום ספק התכונן לצאת מן הבית באותו רגע שבו הגעתי, התיישב לידנו ולא נראה כמי שממהר לעזוב. גם אמו הופתעה שהוא נשאר בחדר, וניסתה לדחות את העלאת הנושא שהטריד אותה עד שייצא, אבל ברור היה שאין בדעתו לצאת.

ואז פרץ הבן בבכי, ובקושי מצא את קולו.

אני חייב להתוודות, אמר. אותו לילה היה ליל חגם של הגויים, ולא במקרה בחרתי בו. חודשים שלמים חשבתי על זה, שקלתי וחזרתי ושקלתי, עד שהחלטתי סופית שהערב הוא הערב. כשיצאתי מן הדלת, לא התכוננתי לעזוב רק את הבית. התכוננתי לעזוב את משפחתי, את כל עברי, וכל קשר עם עם ישראל ועם תורתו. זאת היתה אמורה להיות פרידתי מן היהדות, ופתחתי את הדלת כדי לצאת אל החיים החדשים. ואז הופתעתי לראות שמישהו עומד בדרכי. לא היה לי מושג, הרב, מי אתה, ואז הצגת את עצמך. הייתי המום. לא ראיתי רב מאז בר המצווה שלי. ובדיוק ברגע שבו התכוננתי להשליך מעלי את דתי, נעמד מולי רב וחוסם את דרכי. הבנתי שלא יכול להיות שזה צירוף מקרים, ושיש כאן מסר משמים.

רק אז הבנתי מדוע הגיב בצורה כה מוזרה כשהבחין בי לראשונה".

שבועיים דחה אותו רב את הביקור, והיה בטוח שהוא מזניח מצווה שהופקדה בידו. ולאמיתו של דבר לא היה בידו לבחור את השעה כלל. הוא היה יכול לגשת אל האשה המוטרדת בכל רגע אחר בשבועיים הללו, ובורא עולם דאג שיגיע דווקא בשנייה שבה עצם הופעתו בפתח תיראה בעיני הצעיר כאות משמים.

ואז הציפה אותו מחשבה שלא הכיר: הוא עצמו היה השליח. לא הוא בחר את הרגע, אלא הקדוש ברוך הוא בחר אותו בשבילו.