תפילות כנגד תמידין תקנום — יסוד מבנה התפילה כנגד הקרבנות

חכמינו ז"ל לימדונו שתפילות שלוש שבכל יום אינן עניין שנתחדש בעלמא, אלא יש להן יסוד עמוק הנעוץ בעבודת המקדש. הגמרא במסכת ברכות (כו ע"ב) מביאה מחלוקת יסודית: רבי יוסי ברבי חנינא סובר שהאבות הקדושים תיקנו את התפילות — אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית; ורבי יהושע בן לוי סובר שהתפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים במקדש. במאמר זה נעסוק ביסוד שני זה, שהוא הבסיס למבנה התפילות כפי שאנו מתפללים בכל יום.

שני התמידין שבכל יום

בתורה נצטווינו על שני קרבנות תמיד הקרבים בכל יום במקדש, כמו שנאמר בפרשת פינחס: "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". התמיד של שחר נשחט עם עלות הבוקר וקרב בתחילת היום, והתמיד של בין הערביים קרב לאחר חצות לעת ערב. שני קרבנות אלו היו מסגרת קבועה לעבודת המקדש — פותחים את היום וחותמים אותו.

על פי שיטה זו, תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים. שתי תפילות אלו מקבילות במישרין לשני הקרבנות שהיו קרבים בכל יום בקביעות.

תפילת ערבית — כנגד הקטרת האיברים

• תפילת ערבית אין לה קרבן מיוחד שכנגדו נתקנה, שכן בלילה לא היו מקריבים קרבנות חדשים.
• אולם איברי התמיד של בין הערביים שלא נשרפו עד הערב היו מתעכלים על המזבח כל הלילה, ולכן נתקנה ערבית כנגד הקטרת איברים ופדרים שכל הלילה.
• מטעם זה יש שונה במעמדה של ערבית מן הראשונות, ולהלן יתבאר עניין זה.

מעמד תפילת ערבית — רשות או חובה

הגמרא דנה האם תפילת ערבית רשות או חובה, ויסוד הספק נעוץ במה שאמרנו: כיון שערבית כנגד הקטרת איברים, והקטרתם אינה מעכבת ואינה גוף הקרבן ממש, יש מקום לומר שאף התפילה אינה חובה גמורה כשתי הראשונות. נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רלה ובסימן רלז) שאף שמעיקר הדין נחשבה רשות, כבר קיבלוה עליהם כל ישראל כחובה, ואין לבטלה. למעשה ערבית היא חובה גמורה לכל הדעות בזמננו.

זמני התפילות כנגד זמני הקרבן

מתוך שהתפילות כנגד הקרבנות, נגזרים מהם גם זמני התפילה:

• זמן שחרית הוא עד סוף ארבע שעות, שהוא זמן הקרבת התמיד של שחר.
• זמן מנחה מתחיל מחצי שעה אחר חצות (מנחה גדולה), שהוא הזמן שבו רשאים להקריב את תמיד של בין הערביים, ונמשך עד הערב.
• זמן ערבית מן הערב, כנגד הקטרת האיברים שכל הלילה.

וכן מטעם זה אין מקדימים מנחה קודם חצות, שהרי קודם חצות אין מקריבים את תמיד של בין הערביים.

ביאור היחס בין שתי השיטות

הראשונים ביארו שאין שתי השיטות סותרות זו את זו. האבות תיקנו את עצם עניין התפילה בשלושת הזמנים מתוך עבודת ה' שלהם, ואנשי כנסת הגדולה סמכו את התפילות וזמניהן כנגד התמידין, וקבעו את נוסחן ומטבען. נמצא שהאבות נטעו את השורש, והתמידין נתנו לתפילה את מסגרתה הקבועה והמדויקת. הבנה זו מעמיקה את משמעות התפילה: אין היא רק בקשת צרכים, אלא עבודה שבלב הבאה במקום עבודת הקרבנות, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו".

ראוי לכל מתפלל לדעת שכאשר הוא עומד בתפילתו, הוא ממלא את מקום העבודה שהיתה נעשית במקדש, ומתוך כך ראוי לכוון את ליבו כעובד לפני המלך. הדברים נאמרו כאן דרך לימוד וביאור הסוגיא, ולא לפסק הלכה למעשה בפרטי הדינים.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.