פרשת ויקרא — סיכום הפרשה: א׳ זעירא, סוגי הקרבנות ו"ונשלמה פרים שפתינו"

פרשת ויקרא (ויקרא פרקים א׳–ה׳) פותחת את ספר ויקרא, הנקרא בפי חז״ל "תורת כוהנים". המשכן עומד, והשכינה שורה בו — ועכשיו מתחיל הדיבור מאוהל מועד: איך מתקרבים אל ה׳. המילה "קרבן" עצמה באה מלשון קירוב.

"ויקרא" — באל״ף קטנה

"ויקרא אל משה, וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד". רש״י מבאר: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה — לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה בלשון עראי וטומאה — "ויקר אלוקים אל בלעם". בספר התורה נכתבת האל״ף של "ויקרא" קטנה. בעל הטורים מבאר שמשה, בענוותנותו, רצה לכתוב "ויקר" כמו אצל בלעם, והקב״ה אמר לו לכתוב את האל״ף — ומשה כתב אותה קטנה.

"אדם כי יקריב מכם"

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳". רש״י שואל: למה נאמר "אדם"? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל — שהכול היה שלו — אף אתם לא תקריבו מן הגזל. קרבן מכסף שאינו שלך — אינו קרבן.

עולה

העולה עולה כולה על המזבח. היא יכולה לבוא מן הבקר, מן הצאן או מן העוף, ועל כולן נאמר "אשה ריח ניחוח לה׳". חז״ל (סוף מסכת מנחות) לימדו מכאן: אחד המרבה ואחד הממעיט — ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. פר יקר ותור קטן מגיעים לאותו מקום, אם הלב שלם.

מנחה — קרבן העני

"ונפש כי תקריב קרבן מנחה". רש״י מבאר: לא נאמר "נפש" בכל הקרבנות אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה של סולת ושמן? עני. אמר הקב״ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. המנחה עשויה סולת ושמן ולבונה, ונאפית בתנור, במחבת או במרחשת.

שני איסורים במנחה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳". ומצווה אחת על כל הקרבנות: "על כל קרבנך תקריב מלח" — "ברית מלח". השולחן שבבית דומה למזבח, ולכן נוהגים להניח מלח על השולחן ולטבול בו את הפת (רמ״א, אורח חיים סימן קס״ז סעיף ה׳).

שלמים

קרבן שלמים נקרא כך משום שהוא מביא שלום — חלק ממנו עולה על המזבח, חלק לכוהנים וחלק לבעלים. הוא קרבן של שמחה והודיה, שהבעלים אוכלים ממנו. בסוף פרשת השלמים נאמר: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" — מכאן איסור אכילת דם ואיסור חלב.

חטאת — על שגגה

"נפש כי תחטא בשגגה" — קרבן חטאת בא על עבירה שנעשתה בלי כוונה. התורה מונה ארבעה סוגים:

• הכהן המשיח שחטא — מביא פר.
• כל עדת ישראל ששגגו על פי הוראת בית דין — פר העלם דבר של ציבור.
• הנשיא — "אשר נשיא יחטא". רש״י: לשון "אשרי" — אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
• אחד מעם הארץ — מביא שעירת עזים או כשבה.

גם על שגגה צריך כפרה, כי שגגה מלמדת שהדבר לא היה חשוב מספיק בעינינו כדי להיזהר בו.

עולה ויורד ואשם

יש קרבן "עולה ויורד" — שמשתנה לפי מצבו של המביא: העשיר מביא בהמה, העני — שתי תורים, והעני ביותר — עשירית האיפה סולת. התורה מתחשבת ביכולת של כל אחד. ויש קרבן אשם — על מעילה בהקדש, על ספק עבירה (אשם תלוי), ועל גזל ושבועת שקר. בגזל — קודם מחזירים את הגזלה ומוסיפים חומש, ורק אחר כך מביאים את הקרבן. אין כפרה בלי תיקון כלפי האדם שנפגע.

ומה היום?

בלי בית המקדש, אנו מקיימים את הנאמר בהושע: "ונשלמה פרים שפתינו" — התפילה באה במקום הקרבנות. וחז״ל (מנחות ק״י ע״א) אמרו: כל העוסק בתורת עולה — כאילו הקריב עולה. ולכן נהגו מדורי דורות להתחיל ללמד תינוקות של בית רבן דווקא בספר ויקרא — "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויקרא רבה ז׳, ג׳).

מסר לשבוע

"אדם כי יקריב מכם" — הקרבן האמיתי הוא "מכם": מעצמכם. לא הגודל קובע אלא הלב — "אחד המרבה ואחד הממעיט". ומי שמביא את המעט שיש לו, הקב״ה מעלה עליו כאילו הביא את נפשו.

הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.