
פרשת צו בקיצור: "צו" — לשון זירוז, תרומת הדשן ו"אש תמיד תוקד", תורת המנחה, החטאת והאשם, קרבן תודה וברכת הגומל, איסורי חלב ודם, ושבעת ימי המילואים של אהרן ובניו — עם דברי רש״י וחז״ל.
פרשת צו (ויקרא פרקים ו׳–ח׳) חוזרת אל הקרבנות שנזכרו בפרשת ויקרא — אבל מזווית אחרת. אם פרשת ויקרא פונה אל האדם שמביא את הקרבן, פרשת צו פונה אל הכוהנים שעובדים במקדש: איך מקריבים, מי אוכל, ומתי. בשנים רבות פרשת צו נקראת בשבת הגדול, שלפני פסח.
"צו את אהרן ואת בניו לאמור: זאת תורת העולה". רש״י מבאר: אין "צו" אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. ואמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. כלומר, דווקא במצוות שעולות כסף או מאמץ — צריך חיזוק מיוחד.
העבודה הראשונה של כל בוקר במקדש: הכהן לובש את בגדיו ומרים את הדשן — האפר שנשאר מן הקרבנות שנשרפו בלילה — ומניחו אצל המזבח. אחר כך מוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. העבודה הראשונה של היום היא עבודה פשוטה, של ניקיון — ומלמדת שאין עבודה קטנה בבית ה׳.
"אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". אף שירדה אש מן השמיים, היה מצווה להביא אש גם מן ההדיוט, ולשמור שלא תכבה לעולם. בעלי המוסר למדו מכאן: גם בלב היהודי צריכה לבעור אש תמידית של אהבת ה׳ — שלא תכבה, גם כשהשגרה מעייפת.
הפרשה מפרטת את דיני המנחה — מה נקטר ומה נאכל לכוהנים, "מצות תיאכל במקום קדוש". הכהן הגדול מקריב בכל יום מנחת חביתין, חציה בבוקר וחציה בערב. החטאת והאשם הם "קודש קודשים" — נאכלים לזכרי כהונה, בחצר אוהל מועד, ביום ובלילה עד חצות.
מיוחד בפרשה הוא קרבן התודה — קרבן שלמים שמביא אדם שניצל מצרה. עם התודה מביאים ארבעים חלות — עשר מכל אחד מארבעה סוגים (מנחות ע״ז ע״ב), ואת הכול צריך לאכול ביום ובלילה שאחריו. הכמות הגדולה והזמן הקצר מחייבים להזמין חברים לסעודה — וכך מתפרסם הנס ברבים.
חז״ל (ברכות נ״ד ע״ב) למדו מתהילים פרק ק״ז שארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים. בזמן הזה, כשאין קרבן תודה, מברכים במקומו ברכת הגומל — "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".
התורה מזהירה שאין לאכול מן הקרבן אחרי הזמן שנקבע לו ("נותר"), ושאם חשב בשעת ההקרבה לאכלו שלא בזמנו — "פיגול יהיה". ושוב חוזרים איסורי חלב ודם: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם". מכאן דיני מליחת הבשר והכשרתו מן הדם.
בסוף הפרשה, משה מקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד ומקדש את אהרן ובניו: רוחץ אותם במים, מלביש אותם בבגדי הכהונה, ומושח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. בשבעת ימי המילואים משה עצמו משמש ככהן. "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". והפרשה מסתיימת: "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה׳ ביד משה" — רש״י: להגיד שבחן, שלא הטו ימין ושמאל.
"אש תמיד" ו"תרומת הדשן" מלמדות שהקדושה נבנית בהתמדה, יום אחר יום, ולא רק ברגעים הגדולים. וקרבן התודה מזכיר לנו להודות בקול ובפרסום על כל טובה — ולשתף אחרים בשמחה.
על תרומת הדשן נאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה". רש״י מבאר: אין זו חובה, אלא דרך ארץ — שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד. בגדים שבישל בהם קדרה לרבו — אל ימזוג בהם כוס לרבו. גם בעבודת הקודש יש מקום לכבוד ולסדר.
"במקום אשר תישחט העולה, תישחט החטאת". חז״ל (סוטה ל״ב ע״ב) מבארים את הטעם: כדי שלא לבייש את בעלי העבירה. מי שרואה אדם שוחט קרבן במקום הזה — אינו יודע אם הוא מביא חטאת על עבירה, או עולת נדבה. התורה שומרת על כבודו של החוטא שבא לתקן.
במשנה (אבות פרק ה׳ משנה ה׳) נמנים עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ובהם: לא כיבו גשמים את האש של עצי המערכה, ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן. ה"אש תמיד" נשמרה גם בגשם ובסערה.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י. לשאלות מעשיות בהלכות ברכת הגומל ומליחת בשר — יש לפנות למורה הוראה.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק