תחנון ונפילת אפיים — תפילת התחנונים שלאחר העמידה

לאחר תפילת העמידה בשחרית ובמנחה, נוהגים לומר את תפילת "התחנון", הקרויה גם "נפילת אפיים". זוהי תפילת תחנונים ובקשת רחמים, שבה משפיל האדם את עצמו לפני בוראו ומבקש מחילה וסליחה. מנהג זה הוא חלק בלתי נפרד מסדר התפילה היומי, ויש לו טעמים עמוקים ומשמעות רוחנית רבה.

מהו התחנון

התחנון הוא תפילת בקשה הנאמרת לאחר תפילת שמונה עשרה. לאחר שהאדם עמד לפני בוראו בתפילת העמידה כעבד העומד לפני רבו, הוא מוסיף ומתחנן בלשון של בקשה ושברון לב. עניינה של תפילה זו הוא לבקש רחמים על עצמו ועל כלל ישראל, ולהביע חרטה על החטאים.

נוסח התחנון כולל בקשות שונות, וביניהן מזמור מתהילים והודאה על חטאים. בתחנון של ימי שני וחמישי מוסיפים תחנונים ארוכים יותר, שכן ימים אלה נחשבים לימי רצון ולימים שבהם נהגו להתענות ולהרבות בבקשת רחמים.

נפילת אפיים — משמעותה

הכינוי "נפילת אפיים" מקורו במנהג העתיק שבו היה האדם נופל על פניו ארצה בעת אמירת התחנון, כדרך של ביטול עצמי והשתחוות מוחלטת לפני הבורא. מצאנו בתורה ובנביאים כי גדולי ישראל נפלו על פניהם בעת תפילה ובקשת רחמים, כמשה ואהרן וכיהושע.

בימינו נהוג שאין נופלים ממש על הפנים ארצה, אלא מטים את הראש ומשעינים אותו על הזרוע, ומכסים מעט את הפנים. מנהג זה מבטא את עניין נפילת האפיים בצורה מצומצמת. נהוג להטות את הראש על היד בעת אמירת המזמור, כסמל להכנעה ולבקשת רחמים מעומק הלב.

הימים שבהם אין אומרים תחנון

התחנון הוא תפילת תחנונים ובקשת רחמים, ולכן אין אומרים אותו בימים של שמחה. בשבת ובימים טובים, שהם ימי שמחה וקדושה, אין אומרים תחנון כלל. וכן אין אומרים אותו בראש חודש, בחנוכה, בפורים, ובימי שמחה נוספים שבלוח השנה.

כמו כן, אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש בו שמחה — למשל כשנמצא שם חתן בשבעת ימי המשתה שלו, או כשמתקיים בו ברית מילה. הטעם הוא שבמקום שמחה אין מקום לתפילת תחנונים ולבכי. גם בבית האבל, מסיבה אחרת, נהגו שלא לומר תחנון.

הטעם להשמטת התחנון בימי שמחה

היסוד העומד מאחורי השמטת התחנון בימי שמחה הוא ההבחנה בין סוגי התפילה השונים. תפילת העמידה נאמרת בכל יום, שכן היא כוללת שבח, בקשה והודאה. אך התחנון, שעיקרו בקשת רחמים מתוך הכנעה ושברון לב, אינו הולם ימים של שמחה והודאה.

בימים אלה מבקש האדם להתמקד בשמחה ובהודאה, ולא בבקשת רחמים ובהזכרת חטאים. השמחה עצמה היא עבודת ה', ויש בה התעלות רוחנית שאינה מתיישבת עם אווירת התחנונים.

משמעותו הרוחנית של התחנון

התחנון מלמד אותנו ענווה. לאחר שעמד האדם בתפילה כמי שמבקש את צרכיו, הוא משפיל את עצמו ומכיר בכך שאינו ראוי מצד עצמו, ומבקש רחמים מתוך חסדו של הבורא ולא מצד זכויותיו. נפילת האפיים מבטאת מסירות נפש מסוימת, נכונות לבטל את עצמו לחלוטין לפני ה'.

כך משלים התחנון את סדר התפילה: לאחר השבח, הבקשה וההודאה שבעמידה, מוסיף האדם תחנונים מן הלב, ומסיים את תפילתו בהכנעה ובבקשת רחמים. זהו ביטוי עמוק של הקשר שבין היהודי לבוראו, המשלב כבוד ויראה עם קרבה ובקשת חסד.