מזמורי תהילים לעת צרה — כוחם של דוד המלך בשעת מצוקה

אין ספר שנשא עמו את עם ישראל בשעות הקשות כספר תהילים. מיטות חולים, מקלטים בעת מלחמה, בתי כנסת בשעת גזירה, בתי מעצר וקברי צדיקים — בכולם עלתה תפילת דוד המלך, שכתב את מזמוריו ברוח הקודש ובהם צקק את כל רגשות הלב האנושי. חכמינו לימדו שדוד ביקש שיהיו מזמוריו נחשבים כלימוד תורה, ואכן קריאתם היא גם לימוד וגם תפילה ובקשת רחמים כאחד. בעת צרה, כשהמילים אוזלות מן הפה, פותח היהודי את ספר תהילים ומוצא בו את קולו.

מזמורים מיוחדים לעת צרה

הדורות זיהו מזמורים מסוימים כמכוונים במיוחד לשעות של סכנה, חולי ומצוקה, וכך נהגו לאומרם:

• מזמור כ׳ — ׳יענך ה׳ ביום צרה׳ — מזמור מרכזי הנאמר בכל יום בתפילת שחרית, ובו בקשה מפורשת שיענה הקב״ה את המתפלל ביום צרתו וישגבהו שם אלוקי יעקב.
• מזמור צ״א — ׳יושב בסתר עליון׳ — הקרוי ׳שיר של פגעים׳, ובו הבטחת שמירה מכל נזק ומכל מזיק. נהגו לאומרו בעת סכנה, ביציאה לדרך, ובלוויה, שיש בו סגולת שמירה גדולה.
• מזמור קכ״א — ׳אשא עיני אל ההרים׳ — שיר בטחון בשומר ישראל שאינו ישן ואינו נם, השומר את יוצא האדם ובואו.
• מזמור ק״ל — ׳ממעמקים קראתיך ה׳׳ — הנאמר בעת צרה גדולה ובעת חולי מסוכן, קריאה מן המעמקים אל מידת הרחמים והסליחה.
• מזמור ק״ב — ׳תפילה לעני כי יעטוף׳ — מזמור לעת חולשה וכאב, שבו שופך העני את שיחו לפני ה׳.

אמירת תהילים בציבור

מנהג ישראל מדורי דורות להתאסף ולומר תהילים בציבור בעת צרת רבים — מגפה, מלחמה או חולה מסוכן. יש כוח מיוחד בתפילת הרבים, וכשמצטרפים לבבות רבים לבקשה אחת מתעורר רחמים גדול, ואין הקב״ה מואס בתפילת רבים. קבוצות ׳חברת תהילים׳ קיימות בקהילות רבות, ובהן מחלקים את כל ספר תהילים בין החברים כדי לסיימו במהירות לרפואת חולה או להצלה מגזירה. יש שנהגו לסיים את כל הספר כמה פעמים למען חולה בסכנה.

הכוונה בעת האמירה

אין הכוח שבתהילים קסם מכני או לחש ריק, אלא עבודת הלב. אמרו הצדיקים שכאשר אדם קורא ׳ממעמקים׳, עליו לעורר בלבו את תחושת המעמקים האמיתית, ולשוב אל בוראו מתוך הכנעה. התהילים פועלים דרך התשובה, ההכנעה והאמונה שהם מעוררים בלב הקורא. דוד המלך פתח פתח לכל אדם לבטא את סערת נפשו במילים קדושות שנכתבו ברוח הקודש, ובקריאתן מתחבר הקורא אל שורש התפילה.

הלוואי ויהיו כל ישראל אומרים תהילים בכל עת — שהם מגן וצינה בפני כל פורענות.

מנהגי אמירה שונים

• יש הנוהגים לומר את המזמור לפי אותיות שם החולה ושם אמו, ומזמור קי״ט הבנוי לפי סדר הא״ב מסייע לכך, שאומרים את הפסוקים הפותחים באותיות השם.
• נהגו לומר את כל ספר תהילים בליל הושענא רבה, ובימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שהם ימי דין ורחמים.
• יש שחילקו את התהילים לימי החודש או לימי השבוע, כדי לסיימו בקביעות ולזכות בסגולתו תמיד.
• נהגו לומר תהילים על קברי צדיקים ובמקומות קדושים, ולבקש רחמים בזכותם.

נחמה שאין לה שיעור

מעבר לסגולה ולבקשת הרחמים, נותנים המזמורים נחמה עצומה לנפש. אדם שרוי בצער פותח את הספר ומגלה שדוד המלך כבר חש את מה שהוא חש — הפחד, הבדידות, הכאב, התקווה והאמונה. הוא אינו לבד במצוקתו. מילות המזמור הופכות למילותיו שלו, ובהן הוא מוצא כוח להמשיך ולהאמין. אמרו שאין רגש בלב אדם שלא בא זכרו באחד ממזמורי תהילים, ולכן הוא ספר הנפש של כלל ישראל.

למעשה

• בעת צרה, פרטית או כללית, ראוי לומר תהילים בכוונה ומתוך אמונה.
• טוב להתחיל את האמירה בבקשה קצרה שיתקבלו המזמורים לרפואת החולה או להצלה, ולהזכיר את שם הנצרך.
• מי שאינו יכול לומר הרבה, יאמר לפחות מזמור אחד בכוונה, ומעט בכוונה עדיף על הרבה בלא כוונה.

דוד המלך — אבי בעלי התשובה והמצוקה

מדוע דווקא דוד המלך זכה לחבר את ספר התפילות של כלל ישראל? מפני שחייו היו רצופים צרות, מרדפים וניסיונות. הוא נרדף על ידי שאול, ברח מפני אבשלום בנו, נלחם מלחמות רבות, וחטא ושב בתשובה שלמה. מתוך עומק סבלו ומתוך עומק שברון לבו נבעו המזמורים. משום כך מי שנתון בצרה מוצא בדוד המלך בן לוויה — אדם גדול שעבר את מה שהוא עובר, ומצא את דרכו חזרה אל הבורא. אמרו חכמים שהקב״ה סיבב שיחטא דוד ויקום, כדי ללמד לרבים את דרך התשובה — שאם יאמר החוטא ׳אין לי תקומה׳, יראו לו את דוד ששב ונתקבל. מזמור נ״א, ׳לב טהור ברא לי אלוקים׳, שאמר דוד לאחר תשובתו, הפך למזמור התשובה של כל הדורות. כך הופך ספר תהילים לא רק לספר של בקשת רחמים בעת צרה, אלא לדרך של חזרה בתשובה ושל בניית קשר מחודש עם הבורא מתוך המצוקה עצמה.

אמירה על קברי צדיקים ובמקומות קדושים

נהגו ישראל לומר תהילים על קברי צדיקים, בכותל המערבי ובמקומות קדושים, מתוך אמונה שבמקומות אלו התפילה מתקבלת ביתר קלות. אין הכוונה חלילה להתפלל אל המתים, אלא לבקש מן הבורא שיזכור את זכות הצדיק הטמון שם, ולעורר את הלב לתשובה במקום המסוגל לכך. אמירת התהילים במקומות אלו מחברת את המתפלל אל שרשרת הדורות ואל זכות אבות, ומעוררת רחמים מן השמים על הפרט ועל הכלל.

סדר האמירה בעת צרה

בעת צרה של יחיד או של רבים, ראוי לפתוח את אמירת התהילים בבקשה קצרה שיתקבלו המזמורים לרפואת החולה או להצלה מן הצרה, ולהזכיר את שם הנצרך ושם אמו. אחר האמירה נהגו לומר תפילה מיוחדת, ׳מי שברך׳ לחולה או תחינה להצלה. חשוב לומר את המזמורים בכוונה ובאמונה, ולא כמלמול מכני, שכן כוחם נובע מן ההתעוררות הפנימית שהם מולידים בלב. מי שקורא ׳ממעמקים קראתיך׳ ומכוון באמת אל מעמקי לבו, פותח שערי רחמים.

בשעת צרה, כשהמילים אוזלות והלב נסער, פותח היהודי את ספר תהילים ומוצא בו את קולו ואת נחמתו. זהו אוצר בלתי נדלה של אמונה, בקשה ונחמה, שליווה את עמנו אלפי שנים בכל צרותיו, וילווה אותנו עד ביאת הגואל. אשרי המחזיק בספר תהילים בעת מצוקתו, ומשליך יהבו על ה׳ במילות ׳נעים זמירות ישראל׳.