שמירת פיקדון והשבת אבידה — נאמנות בממון הזולת

ממידות היושר בממון אנו למדים גם מדיני שמירת פיקדון והשבת אבידה. כאשר אדם מפקיד חפץ ביד חברו, או כאשר אדם מוצא אבידה, מוטלת עליו אחריות לנהוג בממון שאינו שלו בנאמנות ובזהירות. דינים אלו מלמדים שהיושר אינו רק בהימנעות מנטילת ממון, אלא גם בשמירה אקטיבית על ממון הזולת.

שמירת הפיקדון

השומר חפץ של חברו חייב לשמרו כראוי. דרגות השמירה משתנות לפי סוג השומר:

• שומר חינם — השומר בלא תשלום, חייב בעיקר בפשיעה, ופטור באונס.
• שומר שכר — המקבל תשלום על שמירתו, חייב גם בגניבה ואבידה.
• שואל — הנהנה כולו מן החפץ, חייב אף באונסים, חוץ מאופנים מסוימים.

הכלל הוא שכל אחד אחראי לפי מידת ההנאה שהוא מפיק, וכל המרבה ליהנות מתחייב יותר. השומר צריך לשמור על הפיקדון כדרך שבני אדם שומרים על חפץ כזה, ולא לזלזל בו מפני שאינו שלו.

איסור שימוש בפיקדון

השומר אסור לו להשתמש בפיקדון לצרכי עצמו בלא רשות הבעלים. אף שלכאורה אין בכך נזק אם יחזיר את החפץ כמות שהוא, מכל מקום זהו שימוש בממון הזולת שלא ברשותו, ויש בו צד של שליחת יד. כל שכן בכסף שהופקד שלא להוצאה, שאסור לו להשתמש בו אלא אם כן הותר לו במפורש.

השבת אבידה

מצוות עשה היא להשיב אבידה לבעליה, שנאמר 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ'. המוצא אבידה שיש בה סימן, חייב להכריז עליה ולהשיבה לבעליה. כמה כללים:

• אבידה שיש בה סימן — חייב להכריז ולהשיבה.
• אבידה שאין בה סימן ובאה לאחר שהתייאשו ממנה הבעלים — יש בכך דינים מיוחדים.
• אסור להתעלם מאבידה ולומר 'איני רוצה להיטרד בה', שיש בכך גם איסור לאו של 'לא תוכל להתעלם'.

המצווה כוללת לא רק את עצם ההשבה, אלא גם את הטיפול באבידה ושמירתה עד שתושב לבעליה.

זהירות מהנאה מממון שאינו שלו

היסוד המשותף לדינים אלו הוא הזהירות מהנאה מממון שאינו של האדם. אדם ירא שמים נזהר שלא ליהנות אף מדבר קטן של הזולת בלא רשות, בודק את עצמו האם החפצים שבידו אכן שייכים לו, ומשתדל להשיב כל דבר שאינו שלו. הנאמנות בממון הזולת היא ביטוי לאמונה ולמידות טובות, ומי שזוכה בה זוכה לאמון הבריות.

על כן ראוי לכל אדם לנהוג בממון שהופקד בידו, או באבידה שמצא, כאילו היה ממונו שלו לעניין השמירה, אך כאילו אינו שלו כלל לעניין ההנאה. בכך הוא מקיים את רצון התורה בשלמות.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.