דין דמאי — פירות החשודים שלא הופרש מהם מעשר

"דמאי" הוא שם לפירות הלקוחים מאדם שאינו נאמן בודאות על המעשרות, אך גם אינו חשוד בודאי שלא עישר. כלומר, פירות שיש בהם ספק אם הופרשו מהם המעשרות. חכמים תיקנו דין מיוחד לפירות אלו, ולא השוו אותם לטבל ודאי.

טעם תקנת דמאי

בתקופת חכמים ראו שרוב עמי הארץ מפרישים תרומה גדולה, לפי שאיסורה חמור ושיעורה מועט, אך רבים מהם אינם מקפידים על המעשרות. לפיכך תיקנו חכמים שהלוקח פירות מעם הארץ צריך להפריש מהם מעשרות מספק, שמא לא עושרו. דין זה נקרא דמאי, והוא הקלה לעומת טבל ודאי.

הקלות שבדמאי

כיון שדמאי הוא רק ספק, הקלו בו חכמים בכמה דברים לעומת טבל ודאי:

• אין צריך להפריש ממנו תרומה גדולה, שכן רוב עמי הארץ הפרישוה.
• מפרישים ממנו מעשר ראשון ומעשר שני (או מעשר עני) מספק.
• בתרומת מעשר של דמאי יש דינים מיוחדים בנתינה.
• הקלו בו בכמה ספקות נוספים שאין מקילים בהם בטבל ודאי.

דמאי בזמן הזה

בזמן הזה, פירות הנקנים ממקורות שאינם מפרישים, או שאין ידוע אם הופרשו, נוהגים בהם מנהג הפרשה מספק הדומה לדין דמאי, או מפרישים בברכה או בלא ברכה לפי הספק. כאשר יש ספק אם הופרשו המעשרות, מפרישים בלא ברכה, שכן ספק ברכות להקל. כאשר ודאי שלא הופרשו, מפרישים בברכה (לדעת חלק מהפוסקים, ויש בזה הבדלי מנהג).

נאמנות המוכר

אדם הנאמן על המעשרות, כגון מי שמוחזק כירא שמים ומקפיד על ההלכה, אין פירותיו דמאי, וסומכים עליו שהפריש. לעומתו, פירות הנקנים מן השוק הפתוח בלא השגחה, דינם כספק וצריך להפריש מהם. גופי כשרות מהימנים המפקחים על ההפרשה נחשבים נאמנים, ופירות שתחת השגחתם אין צריך להפריש מהם שוב.

נפקות מעשית בימינו

הקונה ירקות ופירות מחנות או שוק שאין בהם השגחה על תרומות ומעשרות, צריך להפריש בעצמו קודם האכילה. הקונה ממקום שיש בו השגחה מהימנה על תרומות ומעשרות — אין צריך להפריש שוב, וכבר יצא ידי חובתו. כאשר מתארחים אצל אחרים, ראוי לברר אם הופרשו המעשרות, ובמקום ספק יש לנהוג על פי הוראת רב כיצד להפריש בנימוס ובלא ביזוי.

דיני דמאי מורכבים ויש בהם פרטים רבים. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.