סוד האות דל״ת — דלות וענווה

אות הדל״ת היא הרביעית שבאותיות, והיא סמוכה לגימ״ל שלפניה בקשר הדוק. אם הגימ״ל היא הגומל חסד, הרי הדל״ת היא המקבל אותו — הדל והעני. בשתי אותיות אלו טמון סוד שלם של נתינה וקבלה, של גדלות שבנתינה וענווה שבקבלה, ושתיהן יחד בונות את מידות הטוב שבעולם.

צורת האות ומשמעותה

אמרו חכמים כי פני הדל״ת מוסבות מן הגימ״ל, ללמד שהעני מקבל את צדקתו בהיסח הדעת, ושהנותן נותן לו בסתר שלא לביישו. הדל״ת עומדת אפוא בענווה, פניה מושפלות, כמי שמכיר בדלותו ואינו מתגאה. עוד יש בצורת הדל״ת קו למעלה וקו יורד, וזווית הפונה כלפי מטה, כאדם הכופף עצמו ומשפיל קומתו. אין בדל״ת גאווה וזקיפות, אלא הכנעה וקבלת עול.

עוד רמזו שהדל״ת דומה לדלת הבית, הפתח שדרכו נכנסים ויוצאים. הדלת אינה יוצרת דבר מעצמה, אלא היא מעבר בלבד, וכן העני והעניו אינם תולים מעלתם בעצמם אלא במה שמעביר בהם הבורא. הדלת הפתוחה היא גם רמז לפתיחת הלב לאורחים ולנזקקים, כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לכל רוח.

שם האות ומספרה

שם האות דל״ת נדרש מלשון דל ומלשון דלת, ואף מלשון דלה — כמי שדולה מים מן הבאר. הדל הוא העני החסר, והדלת היא הפתח, ודליית המים היא העלאת השפע מן העומק. שלושתם עניין אחד: הכלי הריק המבקש להתמלא, החסרון הקורא אל התוספת. בקבלה נדרשת הדל״ת על מידת המלכות, שנאמר עליה שאין לה מעצמה כלום, והיא מקבלת את כל שפעה מלמעלה — ובדלותה זו דווקא נעשית כלי לכל הברכות.

מספרה של הדל״ת הוא ארבעה, ובו רמזים נאים. ארבע הן רוחות השמים שאליהן מתפשט השפע, וארבע הן האמהות הקדושות שהיו כלים לבניין עם ישראל. המספר ארבעה מורה על התפשטות והתרחבות בעולם הזה, שכן הכלי המקבל בענווה הוא שמאפשר לשפע להתגלות בכל הצדדים.

הענווה שבדלות

אין הדלות שבדל״ת עניין של גנאי אלא של מעלה. גדולי ישראל ראו בענווה שורש כל המידות, שכן העניו מכיר שאין לו מעצמו כלום והכול מתת הבורא. משה רבנו, גדול הנביאים, נקרא עניו מכל האדם, ודווקא בזכות ענוותו זכה לקבל את התורה. הדל״ת מלמדת שהמשפיל עצמו ומכיר בחסרונו הוא שנעשה כלי מוכן לקבל שפע עליון, כי אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על הנמוך והנשבר בלב.

דוד המלך, שמלכותו היא שורש מלכות בית ישראל לנצח, קרא לעצמו עני ואביון, ואמר ואנכי תולעת ולא איש. ואף שהיה מלך גדול וגיבור, השפיל עצמו לפני קונו כדל שאין לו כלום משלו. מכאן שהמלכות האמיתית והעוצמה הפנימית שוכנות דווקא בענווה, ושהמכיר בדלותו לפני שמים הוא הראוי למלוך. הדל״ת מלמדת שגדולה אמת נמדדת במידת ההכנעה, ולא בזקיפות הקומה.

מוסר ועבודת ה׳

מן הדל״ת ילמד האדם להכיר בדלותו לפני קונו, שאין לו מעצמו כלום וכל אשר לו מתנה היא. ההכרה הזו אינה מדכאת אלא מרוממת, שכן היא הופכת את האדם לכלי ריק המוכן להתמלא בברכה. עוד ילמד לקבל טובה בענווה ובהכרת הטוב, בלי גאווה ובלי בושה, ולפתוח את דלתו לאחרים כשם שהוא מבקש שייפתחו לו שערי שמים. המשפיל עצמו כדל״ת, מתרומם.

הדל״ת, בצורתה הכפופה, בשמה שהוא דל ודלת, ובמספרה המתפשט לארבע רוחות, היא כולה שיעור בענווה ובקבלה. היא מלמדת שהחסרון הוא ראשית ההתמלאות, ושהכלי הריק הוא היקר בכלים. המכיר בדלותו לפני שמים, זוכה שיזרום דרכו כל טוב.

ראוי להוסיף שהדל״ת סמוכה בסדר האותיות הן לגימ״ל שלפניה והן לה״א שאחריה, והדבר רומז לדרכה של הענווה. מן הגימ״ל היא מקבלת חסד, ואל הה״א היא מוליכה, שכן העניו המקבל בהכנעה זוכה אחר כך לחיים ולבריאה חדשה המרומזים באות ה״א. נמצא שהדלות אינה סוף הדרך אלא ראשיתה, שהמשפיל עצמו כדל״ת עתיד להתרומם ולהתמלא. וזהו שאמרו חכמים כי כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המקטין עצמו במקום גדולתו סופו להתגדל.