שיעור נתינת הצדקה: מעשר כספים, חומש, ודין 'די מחסורו'

מצוות הצדקה היא מן המצוות החביבות והחמורות כאחד, וכבר אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. התורה ציוותה "פתֹח תפתח את ידך", וכפלה את הלשון ללמד שאין די בנתינה חד-פעמית אלא יש לחזור ולפתוח את היד שוב ושוב כפי צורך העניים. ואולם, לצד החובה הכללית לתת, נקבעו שיעורים מוגדרים שעל פיהם נוהג אדם בממונו, ובהם נעסוק במאמר זה.

שלוש מדרגות בשיעור הצדקה

הפוסקים חילקו את שיעור הנתינה לשלוש מדרגות עיקריות. המדרגה הבסיסית ביותר היא נתינה כלשהי, שכן אדם שאינו נותן צדקה כלל נקרא רשע ומבטל מצוות עשה. אך מי שמבקש לקיים את המצווה כראוי נוהג על פי שיעור קבוע מהכנסותיו.

• מדה בינונית — מעשר מן הרווחים, כלומר עשירית מן ההכנסה הנקייה. זהו השיעור המקובל והנהוג אצל רוב ישראל, וקרוי "מעשר כספים".
• מדה יפה (מן המובחר) — חומש, כלומר חמישית מן הרווחים. זהו השיעור המשובח, שעליו אמרו שהוא מצווה מן המובחר.
• פחות מכאן — מי שנותן פחות ממעשר נחשב לעין רעה, ואין זו דרך הראויה למי שיש בידו לתת.

חכמים תיקנו שלא יבזבז אדם יותר מחומש מנכסיו לצדקה, שמא יזדקק בעצמו לבריות. הגבלה זו נאמרה בעיקר על נתינה גדולה וחד-פעמית ממון הקרן; לגבי הפרשה שוטפת מן הרווחים השנתיים נחלקו הדעות אם מותר להוסיף על חומש, ויש שהקלו במי שעשיר ובטוח שלא יבוא לידי עניות.

כיצד מחשבים את החשבון בפועל

נתינת המעשר אינה ממוסס פשוט, ויש בה דקדוקים רבים. עיקר הכלל הוא שמחשבים את הרווח הנקי לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות בהשגתו, ומפרישים עשירית או חמישית ממנו.

• מן השכר מנכים תחילה את ההוצאות ההכרחיות הקשורות לעבודה ולפרנסה, ורק מן הנותר מחשבים את המעשר.
• נהגו רבים לערוך חשבון מסודר, בפנקס מיוחד, של ההכנסות והנתינות, כדי לדעת כמה הם חייבים וכמה כבר נתנו.
• מתנות וירושות — יש הסוברים שגם מהן יש להפריש מעשר, ויש שהקילו, והדבר תלוי בנסיבות.
• הוצאות מצווה אישיות, כגון לימוד תורה לבנים, אינן נחשבות בדרך כלל לחלק ממעשר הכספים, אם כי בנושא זה יש דעות שונות.

קדימויות בנתינה — 'די מחסורו' ולפי הקרבה

התורה אמרה לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ומכאן שעל הנותן להשתדל למלא את חסרונו של העני כפי הצורך האמיתי, ולא להסתפק בנתינה סמלית כאשר הצורך גדול. עם זאת, אין יחיד מחויב להעשיר את כל עניי עירו, וחובת "די מחסורו" המלאה מוטלת בעיקר על הציבור כולו.

בסדר הקדימויות נקבעו כללים ברורים: קרובי משפחה קודמים לרחוקים, עניי ביתו לעניי עירו, ועניי עירו לעניי עיר אחרת. כן יש עדיפות לעניי ארץ ישראל. עוד למדו חכמים מן הפסוק "וחי אחיך עמך" שחייך קודמים לחיי חברך, ולכן אדם הזקוק לפרנסתו הבסיסית אינו חייב למסור אותה לאחר.

נתינה בסבר פנים יפות

מעבר לשיעור הכמותי, הדגישו הפוסקים את אופן הנתינה. הנותן צדקה בפנים זועפות הפסיד את זכותו אף שנתן, ואילו המקבל את העני בסבר פנים יפות ומדבר על לבו, אף אם אין בידו לתת, מקיים מצווה גדולה. גדולה מעלת המלווה לעני ומעמידו על רגליו מן הנותן לו מתנה, שכן יש בכך שמירה על כבודו.

נמצא שמצוות הצדקה כוללת בתוכה הן את הדיוק בשיעור הכספי הן את עדינות הלב והרגישות לכבוד המקבל. הנותן כראוי זוכה לברכה, וכמאמר חכמים: "עשׂר בשביל שתתעשׁר".

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.