פיקוח נפש בשבת: הכלל הגדול שדוחה את כל איסורי השבת

אחד מיסודות התורה הוא שהשבת נדחית מפני פיקוח נפש. חכמינו דרשו על הפסוק "וחי בהם" — ולא שימות בהם, וביארו שהמצוות ניתנו כדי לחיות על ידן, ולא להיפך. לפיכך כל מקום שיש בו חשש לחיי אדם, מצווה לחלל את השבת כדי להצילו, ואין זו עבירה הנדחית מפני ההצלה אלא הצלת נפשות עצמה היא קיום רצון הבורא.

הכלל: "וחי בהם" ולא "וימות בהם"

השולחן ערוך פותח את הלכות חולה בשבת בקביעה ברורה: חולה שיש בו סכנה מצווה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח. אין צורך ליטול רשות מבית דין, ואין כאן מקום לחסידות יתרה של מי שמהסס לחלל את השבת — אדרבה, השואל אם מותר הרי זה כשופך דמים. עיקרון זה חל על כל איסורי התורה, חמורים כקלים, חוץ משלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור".

מהו פיקוח נפש

פיקוח נפש אינו רק מצב של גסיסה ממש, אלא כל מצב שבו יש חשש סביר שאם לא יטפלו באדם עלול להגיע לידי סכנה. כך עולה מדברי הפוסקים בכמה מקומות. בכלל זה:

• מי שלקה בליבו או שיש חשש להתקף לב.
• מי שאיבד הכרה או נחבל בראשו.
• אישה יולדת, שדינה כחולה שיש בו סכנה.
• מי שנפצע פצע עמוק או מאבד דם בכמות מסוכנת.
• חום גבוה מאוד או מצב המתדרדר במהירות.

ספק פיקוח נפש להקל

יסוד חשוב הוא שספק פיקוח נפש דוחה את השבת. אין הולכים בזה אחר הרוב, ואפילו אם רק מיעוט סבורים שיש סכנה — מחללים. ואפילו ספק ספיקא, כגון ספק אם יש כאן אדם וספק אם הוא חי — מצילים. הטעם, שהתורה חסה על נפשות ישראל, ובמקום סכנה אין מדקדקים. לכן אם רופא אומר שצריך לחלל, או אפילו החולה עצמו אומר שהוא זקוק לטיפול מסוים, שומעים לו.

מי ראוי לחלל את השבת

מצינו בדברי חכמים שמצווה שיעשו את ההצלה גדולי ישראל וחכמיהם, ולא ימתינו שיבואו קטנים או נכרים. וכתבו הפוסקים שאין זה משום זלזול, אלא כדי שיהיה הדבר ברור לכל שאין כאן היתר רופף אלא מצווה גמורה, ושלא יבואו להחמיר בפעם הבאה ולסכן נפש. גם כאן נאמר "וחי בהם" — להראות שחיי האדם קודמים לכבוד השבת.

לאחר שעבר הסכנה

גם לאחר שחיללו את השבת בהיתר, אין עושים יותר מן הצורך. כל מה שאפשר לעשות בשינוי או למעט באיסור — ראוי לעשות, ובלבד שלא יתעכב הטיפול ולא תיגרם סכנה. אך כל זמן שיש חשש שעיכוב או שינוי יפגעו בחולה — עושים בדרך הרגילה והמהירה ביותר, שאין מזלזלים בנפש מפני חומרת השבת.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.