ייהרג ואל יעבור — שלוש העבירות החמורות

אחד היסודות המרכזיים בהלכות קידוש השם הוא הכלל הקובע מתי אדם חייב למסור את נפשו ולא לעבור עבירה. חכמינו לימדו ש'בכל העבירות שבתורה — אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג', חוץ משלוש עבירות חמורות שעליהן הדין הוא 'ייהרג ואל יעבור'. כלל זה נלמד מן הכתובים ומדברי חז"ל, והוא מן ההלכות החמורות והנשגבות שבתורה.

שלוש העבירות שעליהן ייהרג ואל יעבור

שלוש העבירות הללו הן:

• עבודה זרה — שהמודה בה כופר בעיקר.
• גילוי עריות — איסורי הביאה החמורים שבתורה.
• שפיכות דמים — רציחת נפש מישראל.

על שלוש אלה נאמר שאם כופים אדם לעבור עליהן, יימסר למיתה ואל יעבור. עבודה זרה — מפני שהיא כפירה בכל התורה. עריות ושפיכות דמים — מפני חומרתן העצומה, וכפי שלמדו מן הכתובים.

מקור הדין בשפיכות דמים

בעניין שפיכות דמים אמרו חז"ל סברא פשוטה: 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' — מה ראית שדמך אדום יותר מדם חברך, שמא דם חברך אדום יותר. כלומר, אין היתר להציל נפש אחת על חשבון נטילת נפש אחרת, שאין אדם רשאי לרצוח את חברו כדי להציל את עצמו. סברא זו מלמדת שחומרת שפיכות דמים אינה רק גזירת הכתוב אלא גם מושכלת.

בשאר העבירות — יעבור ואל ייהרג

בכל שאר העבירות שבתורה, כשאדם נאנס לעבור תחת איום מיתה, הדין הוא שיעבור ואל ייהרג. הטעם, שהתורה אמרה 'וָחַי בָּהֶם' — ולא שימות בהם. החיים קודמים, ופיקוח נפש דוחה את רוב מצוות התורה. אדם שעבר עבירה מתוך אונס גמור, באיום מיתה, אינו נענש עליה, שכן אנוס רחמנא פטריה.

סייגים והרחבות לכלל

הכלל הבסיסי הזה — ייהרג ואל יעבור בשלוש, ויעבור ואל ייהרג בשאר — אינו פשוט בכל מצב. יש מצבים מיוחדים שבהם משתנה הדין, כגון בשעת השמד או כאשר הדבר נעשה בפרהסיא, ובהם נרחיב במאמרים נפרדים. כמו כן, אף במקום שהדין 'יעבור ואל ייהרג', נחלקו הראשונים אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו. כל אלו דינים עדינים ביותר, התלויים בפרטי המצב.

יסוד גדול עולה מכאן: ערך החיים בתורה גדול מאוד, עד שאף עבירות חמורות נדחות מפניו, ורק שלוש עבירות יסודיות, הנוגעות לעצם האמונה ולקדושת הנפש, עומדות מעל ערך החיים. בכל מצב ממשי של ספק נפשות, אסור לאדם לפסוק לעצמו, אלא חייב לשאול ולהתייעץ.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.