ירושלים של מעלה וירושלים של מטה

חז"ל מלמדים על שתי ירושלים: "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה" ו"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה". אומרת הגמרא (תענית ה ע"א) בשם ה': "לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עַד שֶׁאָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה".

מלמטה למעלה

יש בכך יסוד עמוק: השלמות הרוחנית ("של מעלה") תלויה בעשייה הארצית ("של מטה"). הקב"ה כביכול ממתין שנבנה ונתקן את ירושלים הארצית — את החברה, את הקהילה, את בית המקדש — ורק אז תרד השלמות העליונה.

הנביא תהילים מתאר: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב) — חז"ל דרשו: עיר שמחברת את ישראל יחדיו. האחדות היא תנאי לבניין.

הלקח: הגאולה אינה יורדת מן השמים בלבד — היא נבנית מלמטה, במעשינו. כל מעשה של תיקון, חסד ואחדות הוא לבנה ב"ירושלים של מטה" המקרבת את "של מעלה".