עשרה בטבת: תחילת המצור על ירושלים

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש וגלות ישראל, לצד י״ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה. ביום זה, בשנת תשע למלכות צדקיהו, סמך מלך בבל נבוכדנצר את ידו על ירושלים והחל את המצור שנמשך כשלוש שנים, עד שנבקעה העיר ונשרף הבית. הצום מלמד אותנו יסוד עמוק: אין חורבן שמתרחש בבת אחת — הכל מתחיל מרחוק, מסדק קטן, ומן הסדק הזה יש להיזהר בעוד מועד.

המקור בנביא

הנביא יחזקאל, שהיה בגלות בבל, נצטווה לרשום את התאריך המדויק שבו החל המצור, כדי שיֵדעו הגולים שדבריו מתקיימים:

וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל כ״ד).

וכן מפורש בספר מלכים (מלכים ב׳ כ״ה) ובירמיהו (נ״ב), שבעשירי לחודש העשירי בא נבוכדנצר על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיֵק סביב. הצום עצמו נמנה בנבואת זכריה (ח׳) בין ״צום העשירי״, העתיד להיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים בביאת הגואל.

שלושת האסונות של חודש טבת

הראשונים מבארים שעשרה בטבת בא לזכר כמה פורענויות הסמוכות זו לזו: בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, ״והיה חושך בעולם שלושה ימים״; בתשעה בטבת מתו עזרא הסופר ונחמיה; ובעשירי בו החל המצור. כיוון שאין ראוי להרבות בתעניות סמוכות, נקבע הצום העיקרי על עצם המצור, שהוא ראשית שרשרת החורבן.

עיקרי ההלכה

• אכילה ושתייה: הצום מתחיל מעלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים. אסורים באכילה ובשתייה בלבד, ומותרים ברחיצה, סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה, שאין בו חומרת תשעה באב (שולחן ערוך אורח חיים תק״נ).
• מי חייב: כל אדם בריא מגיל מצוות. חולה — אף שאין בו סכנה — פטור, וכן מעוברת ומינקת המצטערות, ובעת הצורך ישאלו חכם (משנה ברורה תק״נ).
• קטנים: קטנים שלא הגיעו למצוות אינם מתענים, אך מחנכים אותם שלא לאכול מעדנים.
• תפילה: אומרים ״עננו״ בתפילת העמידה של שחרית ומנחה (והיחיד בשומע תפילה), קוראים בתורה ״וַיְחַל מֹשֶׁה״ בשחרית ובמנחה, ואומרים סליחות ואבינו מלכנו.
• ייחוד היום: מובא בטור בשם אבודרהם שאילו חל עשרה בטבת בשבת (מה שאינו קורה בלוח שלנו) לא היה נדחה, מפני חומרתו, שנאמר בו ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ — כלשון שנאמרה ביום הכיפורים.

המסר של היום

חז״ל לימדונו שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו — כאילו נחרב בימיו. הצום אינו רק זכרון היסטורי אלא קריאה חדה לחשבון נפש: מה גרם לחורבן? אמרו חכמים שבית שני חרב על שנאת חינם. תיקון היום הוא אפוא בהוספת אהבה בין אדם לחברו, ביישוב מחלוקות, בהימנעות מאונאת דברים ובחיזוק האחדות.

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת גם כ״יום הקדיש הכללי״ — יום זכרון לנספי השואה שלא נודע יום פטירתם, ובו מדליקים נר, לומדים משניות ואומרים קדיש לעילוי נשמתם. יש בכך חיבור נכון: יום המבכה על חורבן, שנעשה יום זכרון לחורבן דורנו.

למעשה

עיקר הצום אינו ההימנעות מאוכל בלבד, אלא כדברי הרמב״ם (הלכות תעניות פרק ה׳): לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ולזכור שמעשינו הרעים ומעשי אבותינו גרמו להם ולנו את הצרות. מי שעושה את הצום כמנהג בעלמא — ״תפס את הטפל והניח את העיקר״. לכן ראוי לנצל את היום להוסיף בתורה, בתפילה, בצדקה ובקבלה טובה קטנה לתיקון המידות.

נקודות לחשבון הנפש

• האם דיברתי השבוע לשון הרע או אונאת דברים על מי מסביבי?
• האם יש מחלוקת שאני יכול ליישב או ריחוק שאני יכול לקרב?
• מה הקבלה הקטנה שאקבל היום לזכר החורבן — ולבניין?

מקומו במעגל הצומות

ארבעת הצומות מלווים את השנה כשרשרת אחת של זיכרון: עשרה בטבת על תחילת המצור, י״ז בתמוז על בקיעת חומות העיר, תשעה באב על שריפת הבית, וצום גדליה על כיבוי גחלת המלכות האחרונה בארץ. עשרה בטבת עומד בראש השרשרת — הוא הרגע שבו החל הכל, כשעדיין אפשר היה למנוע, לו שבו בתשובה. הצום הראשון הזה מלמד את יסוד ״שמור לי ואשמור לך״: הקדוש ברוך הוא נותן אותות והתראות, וביד האדם לשוב בטרם יגיע האסון לשיאו.

בין אבל לתקווה

אמרו חכמים שהצומות עתידים להתבטל ולהיהפך לימים טובים, כנבואת זכריה, כשתבוא הגאולה השלמה. נמצא שגם בעומק האבל טמונה תקווה: אין אנו מתאבלים על אובדן שאין לו תקנה, אלא על בית שעתיד להיבנות. הבכי על החורבן הוא חלק מן הכיסופים אליו, ומי שאינו מבכה — סימן שאינו מתגעגע.

סיכום

עשרה בטבת פותח את מעגל הצומות של החורבן. מן הסדק הראשון של המצור ועד שריפת הבית — הכל התחיל ביום אחד. וכשם שהחורבן החל בהדרגה, כך הגאולה נבנית צעד אחר צעד, מעשה טוב אחר מעשה טוב, אהבה אחר אהבה, עד שיתהפכו הצומות לימים טובים ולמועדי שמחה.