הציפייה לגאולה — "אחכה לו בכל יום שיבוא"

„אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ — עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא”. מילים אלו, החקוקות בלבו של כל יהודי מדורי דורות, אינן רק תפילה — הן עיקר מעיקרי האמונה. הרמב״ם מנה את הציפייה למשיח כעיקר השנים־עשר משלושה־עשר עיקרי האמונה, וקבע שמי שאינו מאמין בביאתו או אינו מחכה לו — כופר בתורה ובמשה רבנו.

ציפייה — לא רק אמונה

ישנו הבדל דק אך מהותי בין אמונה בביאת המשיח לבין ציפייה לו. אדם יכול להאמין שדבר עתיד להתרחש, אך להישאר אדיש. הרמב״ם דורש יותר מכך: לא רק להאמין, אלא לחכות — לצפות, להשתוקק, לחיות מתוך געגוע פעיל. הציפייה היא מצב נפשי מתמיד של תקווה, המעצב את כל השקפת עולמו של האדם.

„ציפית לישועה?”

הגמרא בשבת (לא, א) מלמדת שכאשר אדם עולה לדין לאחר מותו, בין השאלות שנשאל: „צָפִיתָ לִישׁוּעָה?”. אין די בקיום מצוות ולימוד תורה — נדרש מן האדם גם לצפות ולייחל לגאולה. שאלה זו מלמדת שהציפייה עצמה היא חובה ומעשה רוחני שיש לו משקל בדין.

מדוע כה חשובה הציפייה? משום שהיא מבטאת את הכרתו העמוקה של האדם בכך שהעולם עדיין אינו שלם, שהשכינה בגלות, ושתפקידו לשאת עיניו אל תיקון מלא. מי שאינו מצפה — כמו השלים עם החושך.

הציפייה בתפילות ישראל

הציפייה לגאולה שזורה בכל מרקם חיינו:

• בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים שלוש פעמים ביום „וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן”.
• בברכת „את צמח דוד” אנו מייחלים „כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם”.
• בברכת המזון אנו מבקשים על בניין ירושלים.
• בסיום ההגדה, יום הכיפורים וחתונה — „לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם”.

ריבוי האזכורים אינו מקרי: חכמינו ביקשו שהגעגוע לגאולה יהיה נוכח בתודעתנו בכל שעה, כדי שלא נשכח לעולם לאן אנו הולכים.

כיצד חיים ציפייה אמיתית?

הציפייה אינה פסיבית. „אחכה לו בכל יום שיבוא” — כל יום מחדש, כאילו היום הוא היום. הנה דרכים מעשיות להטמיע אותה:

• כוונה בתפילה — כשמגיעים לברכות הגאולה, לעצור רגע ולכוון בלב אמיתי.
• לימוד בענייני גאולה — לימוד נבואות הנחמה בישעיהו ובנביאים מחזק את הצפייה.
• מעשים המקרבים גאולה — תורה, מצוות, אהבת ישראל ותשובה, שכולם „דוחקים את הקץ” לטובה.
• תקווה בעת צרה — דווקא ברגעים קשים, לזכור שהגאולה יכולה לבוא בכל רגע.

„עם כל זה” — התקווה שאינה נכזבת

„וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ” — גם כשההיסטוריה נראית אפלה, וגם כשהזמן מתארך, אמונת ישראל אינה מתייאשת.

מילים אלו לקוחות מנבואת חבקוק (ב, ג): „אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר”. סוד כוחו של עם ישראל לאורך אלפי שנות גלות הוא בדיוק הציפייה הזו — האמונה העיקשת שהאור בוא יבוא.

סיכום

הציפייה לגאולה אינה עניין לעתיד רחוק אלא מצב נפשי חי המלווה את היהודי בכל יום. היא מבטאת את אמונתו שהעולם מוליך אל תיקון שלם, ואת סירובו להשלים עם חוסר השלמות של ההווה. „אחכה לו בכל יום שיבוא” — משאלה זו, כשהיא חיה בלב, ממלאת את החיים בתקווה, במשמעות ובכוח לפעול למען עולם טוב יותר, עד בוא הגואל במהרה בימינו.