אהבת חינם מול שנאת חינם: התיקון שמביא גאולה

קרוב לאלפיים שנה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש השני, ובכל דור מבקשים להבין מה בכוחנו לתקן כדי לזרז את הבניין מחדש. חז״ל לא הותירו זאת בערפל: הם הצביעו על השורש, ומתוך כך גם על התרופה. השורש הוא שנאת חינם, והתרופה היא אהבת חינם. אין זו סיסמה בעלמא, אלא תוכנית עבודה מדויקת שהשאירו לנו חכמינו, ובה תלויה הגאולה.

מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ע״ב).

מהי שנאת חינם

המילה ״חינם״ מלמדת שאין כאן שנאה על עוול שנעשה, אלא שנאה חסרת עילה של ממש: שנאה על דעה שונה, על עדה אחרת, על סגנון אחר בעבודת ה׳. דור החורבן היה מלא תורה ומצוות וחסד, ואף על פי כן נחרב הבית, משום שהלב היה מפולג. מכאן למדים יסוד עצום: אפשר להיות מלא מעשים טובים ועדיין להחריב עולם, אם הלב שונא את הזולת. הבית עמד על עמודי התורה והחסד, אך הסדק שבלבבות הפילו.

מדוע שקולה כנגד שלוש עברות

הגמרא משווה שנאת חינם לשלוש העברות החמורות ביותר. הטעם עמוק: שלוש העברות פוגעות בקשר שבין אדם למקום, אך שנאת חינם פוגעת בעצם היותנו עם אחד, וממילא מרחיקה את השכינה השורה דווקא באחדות — ״ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״ (דברים לג, ה). כשהעם מפולג אין מקום לשכינה שתשרה בו, ולפיכך אין תקנה למקדש.

אהבת חינם כתיקון

אמר הראי״ה קוק זצ״ל: ״אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם — נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם״. אין הכוונה לאהוב את החטא, אלא לאהוב את היהודי גם כשאיננו מסכימים עמו, למצוא בו את הנקודה הטובה, ולראות בו חלק ממני ממש. זהו קיום מצות עשה מן התורה — ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא ״זה כלל גדול בתורה״ (ספרא שם).

• לדון לכף זכות — ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״ (אבות א, ו). לפני שהלב שונא, יש לחפש את ההסבר המזכה.
• לראות מעלות — במקום לחפש חסרונות, לאמן את העין לראות את הטוב שבחבר.
• לוותר — ״כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו״ (ראש השנה יז ע״א). הוויתור הוא הביטוי המעשי של אהבת חינם.
• לתת בלי חשבון — כשם ששנאת חינם היא ללא סיבה, כך אהבת חינם היא נתינה בלי תמורה.
• לא לשנוא בלב — ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ (ויקרא יט, יז), אזהרת לאו מפורשת על השנאה הפנימית.

שלוש מדרגות באהבת ישראל

הראשונים ובעלי המוסר תיארו מדרגות עולות באהבת הזולת, וכל אדם יכול לטפס בהן לפי כוחו:

• שלא להזיק — ראשית, להימנע מכל פגיעה, ״ולא תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יז).
• לרצות בטובתו — לשמוח בהצלחת חברו כבשלו, ולהתפלל עליו, שכן ״כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה״ (בבא קמא צב ע״א).
• לפעול למענו — לתת, לעזור ולהיטיב בפועל, ״מה הוא רחום אף אתה רחום״ (שבת קלג ע״ב).

לא אחדות של אחידות

טעות נפוצה היא לחשוב שאהבת חינם דורשת שכולם יחשבו אותו דבר. ההפך הוא הנכון. הלל ושמאי נחלקו בדברים רבים, ובכל זאת ״נהגו כבוד וריעות זה בזה, לקיים מה שנאמר: והאמת והשלום אהבו״ (יבמות יד ע״ב). אחדות אמת אינה מחיקת ההבדלים אלא כבוד הדדי עליהם. עם ישראל נמשל לגוף אחד — כל אבר שונה בתפקידו, אך כולם משרתים נשמה אחת.

הלכה למעשה

• בכל בוקר אפשר לקבל על עצמו לפני התפילה: ״הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך״, כפי שנהגו גדולי ישראל.
• להימנע מדיבור המפריד בין אדם לחברו או בין עדה לעדה, ולהיזהר מלשון הרע המצית שנאה.
• לחפש הזדמנות מעשית אחת ביום להיטיב עם הזולת בלי שיֵדע מי עשה זאת.
• כשמתעורר כעס על יהודי אחר, לעצור ולשאול: האם אני שופט אותו כפי שהייתי רוצה שישפטו אותי.
• להשתדל להקדים שלום לכל אדם, ״והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״ (אבות א, טו).

סיכום

הגאולה אינה תלויה רק בתפילות ובצומות, אלא בעבודת הלב היומיומית. כל מבט של אהבה, כל ויתור וכל דין לכף זכות — הם לבֵנה בבניין המקדש השלישי. כשנתקן את מה שהחריב, נזכה לראות את מה שנבנה. אין צורך במעשים גדולים ומופלאים; די בשינוי קטן ומתמיד ביחס אל הזולת, ובכך יתחיל להיבנות מה שהחריבה השנאה, במהרה בימינו.