פרשת שמות — "ויראו המילדות את האלוקים"

ספר שמות נפתח בשעבוד המר, אך כמעט מיד בוקע בו אור של גבורה שקטה. פרעה מצווה על המיילדות העבריות להמית כל בן זכר: „בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה” (שמות א, טז). אך המיילדות אינן נשמעות: „ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים” (א, יז). בשתי נשים בודדות, חסרות מעמד וכוח, נטמן זרע הגאולה — כי הן העזו לומר „לא” לרשע החזק בעולם. סרבנות שקטה זו היא מעשה ההתנגדות הראשון לשעבוד, והיא באה עוד לפני שנולד המושיע.

מי היו שפרה ופועה

חז״ל בגמרא (סוטה יא ע״ב) מלמדים ששפרה ופועה אינן אלא יוכבד ומרים. „שפרה — זו יוכבד, שמשפרת את הולד; פועה — זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד”. רש״י מביא זאת ומבאר את משמעות השמות: שפרה על שם הטיפול המשפר את התינוק היילוד, ופועה על שם הקולות הרכים שבהם הרגיעה מרים את היולדות ואת הוולדות. מן הדרשה עולה שאמו ואחותו של משה הן שעמדו בחזית ההצלה עוד לפני שנולד המושיע. יש מן הראשונים המפרשים שהיו מיילדות ממונות על כלל המיילדות, ולכן פרעה פנה אליהן.

• הפסוק: „ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים”.
• המקור: סוטה יא ע״ב; רש״י שמות א, טו.
• הלקח: הגאולה מתחילה בבית ובמעשים הקטנים של אנשים פשוטים ומסורים. לא המלכים והגיבורים פתחו את דרך הישועה, אלא נשים שמסרו נפשן על החיים ופעלו בשקט ובנחישות.

„יראת האלוקים” מול צו המלך

הביטוי „ותיראן המילדות את האלוקים” הוא לב הפרשה. רש״י ורבים מן המפרשים מדגישים שכאן ניצבת יראת שמים כנגד יראת בשר ודם. פרעה היה המלך החזק בעולם, ואי־ציות לו פירושו סכנת מוות. ואף על פי כן בחרו המיילדות לירא מן הקדוש ברוך הוא יותר מן המלך. יתרה מזו — לא רק שנמנעו מלהמית, אלא „ותחיין את הילדים”: הגמרא מבארת שהיו מספקות מים ומזון לוולדות הדלים, ואף מתפללות עליהם, טורחות בפועל להצילם. זו אינה התנגדות פסיבית אלא אקטיביזם של חסד. וכשקרא להן פרעה לתת דין וחשבון, השיבו בתבונה: „כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה” (א, יט) — לא נכנעו גם ברגע החקירה.

• הפסוק: „ותחיין את הילדים”.
• המקור: סוטה יא ע״ב; שמות רבה א; רש״י שמות א, יז.
• הלקח: יש גבול שמעליו אין לציית לשום סמכות אנושית. כשמצווים על אדם לעשות רשע, יראת שמים מחייבת לסרב. אך יראת שמים אמיתית אינה מסתפקת בהימנעות מרע — היא דוחפת לעשות טוב בפועל, לספק לחלש את צרכיו.

שכרן של יראי שמים

התורה מעידה על גמול המיילדות: „ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים” (א, כא). רש״י מבאר על פי חז״ל שהכוונה ל„בתי כהונה ולויה ומלכות” — מיוכבד יצאו משה ואהרן שהם בתי כהונה ולויה, וממרים יצא בית דוד המלכות (שמרים נישאה לכלב וממנה יצא דוד). הנה מידה כנגד מידה: מי שמסרו נפשן על קיום החיים של ילדי ישראל, זכו שמזרען ייצאו מנהיגי האומה לדורות. שכר החסד אינו מתפוגג אלא מכה שורשים לדורי דורות. הגבורה הרגעית של המיילדות הפכה לשושלת נצחית.

מדוע נזכרו שמותיהן

התורה מקפידה להזכיר את שמותיהן של המיילדות — „אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה” (א, טו) — בעוד ששמו של פרעה, המלך האדיר, אינו נזכר כלל לאורך כל פרשת השעבוד. הבחנה זו אינה מקרית. בעלי המוסר עמדו על כך: התורה מנציחה לנצח את שמן של שתי נשים צנועות שעשו את הישר, ואילו הרודן הגדול נותר אלמוני. זהו מסר נוקב על סולם הערכים האמיתי — מי באמת „גדול” בעיני שמים. הכוח והשלטון חולפים ונשכחים, ואילו מעשה חסד ויראת שמים נחקק בזיכרון הנצח. שמות שפרה ופועה נאמרים בבתי כנסת בכל שנה מחדש, אלפי שנים אחרי שאבק ממלכת פרעה נמוג.

• הפסוק: „אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”.
• המקור: שמות א, טו; ראה שמות רבה א.
• הלקח: התורה מלמדת את סולם הערכים הנכון: הגדולה האמיתית אינה בכוח ובשלטון אלא ביושר ובחסד. מי שעושה את הישר בעיני ה׳ שמו נזכר לברכה, גם אם בעיני העולם הוא אלמוני.

הלכה למעשה

סיפור המיילדות מלמד שלושה יסודות מעשיים. ראשית, לכל אדם, גם החלש והבלתי מוכר, יש כוח לשנות מציאות באמצעות בחירה מוסרית אחת. שנית, יראת שמים נבחנת דווקא ברגעי הלחץ, כשקל להיכנע לסמכות ולפחד — ואז יש לזכור שמעל כל מלך יש מלך מלכי המלכים. שלישית, אין די בהימנעות מרע; מידת החסד תובעת מעורבות פעילה לטובת הזולת, כפי שהמיילדות „החיו את הילדים” בפועל ולא הסתפקו באי־ציות. ברמה היומיומית, כל אחד מאיתנו נדרש לעתים לעמוד מול לחץ חברתי לעשות דבר שאינו ראוי — ומן המיילדות אנו לומדים את כוח הסירוב השקט.

סיכום

שפרה ופועה הן הגיבורות הראשונות של ספר הגאולה. בעוד פרעה על כל עוצמתו זומם השמדה, שתי נשים יראות אלוקים מכריעות בלב שקט שהחיים קדושים מן הפחד. מהן אנו לומדים שהגבורה האמיתית אינה בכוח הזרוע אלא באומץ הלב לומר „לא” לרוע — ובנחישות לעשות „כן” לחסד. מעשה בודד של יראת שמים היה הניצוץ שממנו התלקחה גאולת מצרים כולה.