בניין ירושלים: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה'"

שלוש פעמים ביום, בברכה האמצעית של ״ולירושלים עירך״ בתפילת שמונה עשרה, אנו מבקשים: ״ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם״. ובברכת המזון אנו חותמים ״בונה ברחמיו ירושלים, אמן״. ירושלים אינה עוד סעיף בתפילה — היא הלב הפועם של כיסופי הגאולה, שאליה מכוונות כל תפילותינו ואליה נושאות עינינו בכל דור.

ה׳ הוא הבונה

בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז, ב).

שים לב לסמיכות הפסוק: בניין ירושלים וכינוס הגלויות באים כאחד. אין ירושלים שלמה בלי עמה, ואין העם שלם בלי עירו. דוד המלך מלמד שהבונה האמיתי הוא הקב״ה בכבודו, ובניין ירושלים העתידי יהיה ״בניין עולם״ — בניין שלא ייחרב עוד. הלשון ״בונה״ בהווה מלמדת שהבניין אינו אירוע חד-פעמי אלא תהליך מתמשך, המתחדש בכל דור ובכל תפילה.

ירושלים של מעלה וירושלים של מטה

אמרו חז״ל: ״אמר הקב״ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה״ (תענית ה ע״א). יש ירושלים רוחנית עליונה, אך היא כרוכה בירושלים הארצית. הקדושה אינה מנותקת מן העולם הזה — היא מבקשת לשכון דווקא באבניה ובשעריה של העיר הגשמית. לכן אין תפילתנו מסתפקת בכיסופים מופשטים, אלא ממוקדת בעיר ממשית שאליה אנו מתפללים. חכמים אף דרשו ״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ (תהלים קכב) — עיר שמחברת בין מעלה למטה.

מדוע דווקא ירושלים

• מקום המקדש — שם היה בית חיינו, ומשם ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא, יב).
• ציר התפילה — ״והתפללו אליך דרך ארצם... העיר אשר בחרת״ (מלכים א ח). כל תפילות העולם מכוונות דרכה, ולכן מתפללים לכיוון ירושלים והמקדש (ברכות ל ע״א).
• סמל האחדות — ״עיר שחוברה לה יחדיו״, עיר שלא נתחלקה לשבטים אלא היא של כל ישראל.
• שער השמים — ״אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים״ (בראשית כח, יז), ששם מקום עליית התפילות.

חלקנו בבניין

אף שה׳ הוא הבונה, הותיר לנו חלק. אמרו חז״ל שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו — כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא א, א). כלומר, אחריות הבניין מוטלת גם עלינו. במה נבנה.

• בזכירת ירושלים בשמחתנו — ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״ (תהלים קלז).
• באהבת חינם, שהיא היפוכה של הסיבה לחורבן; ״כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו החריבו״.
• בכיסופים ובתפילה כנה, שאינם הרגל אלא געגוע חי, ״שאלו שלום ירושלים״ (תהלים קכב, ו).
• במעשי צדקה ומשפט, ש״ציון במשפט תיפָּדה ושביה בצדקה״ (ישעיה א, כז).

אבל וזיכרון כחלק מן הבניין

חכמים תיקנו לזכור את החורבן גם בשעת השמחה: משאירים אמה על אמה בקיר הבית בלא סיד, שוברים כוס בחתונה, ואומרים ״על נהרות בבל״ קודם ברכת המזון (שולחן ערוך אורח חיים תקס). הזיכרון אינו ייאוש אלא ציפייה: מי שכואב את החיסרון הוא שיזכה לראות את המילוי. האבל על ירושלים הוא עצמו חלק ממעשה הבניין, שכן ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ (תענית ל ע״ב).

משמעות השם ירושלים

אמרו חז״ל שהשם ״ירושלים״ מורכב משני שמות שנתנו לה שני צדיקים. אברהם קרא למקום ״ה׳ יראה״ (בראשית כב, יד) לאחר העקדה, ושם בן נח קראו ״שלם״ (בראשית יד, יח). אמר הקב״ה: אם אקרא אותה ״יראה״ כאברהם, יתרעם שם; ואם ״שלם״, יתרעם אברהם — לפיכך אני קורא אותה ״ירו-שלם״, לכלול את שניהם (בראשית רבה נו). בשם עצמו טמונה אפוא אחדות של יראה ושלום, של ראיית ה׳ ושל שלמות — וזוהי תמצית ייעודה של העיר.

הכיסופים כדבר חי

• שלוש תפילות ביום — בכל שמונה עשרה מבקשים ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב״, וקבע זה מחייה את הגעגוע.
• בברכת המזון — ״ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו״, על כל פת שאנו אוכלים.
• בשמחת החתן — שוברים כוס וזוכרים את החורבן דווקא בשיא השמחה, ״על ראש שמחתי״.

מן החורבן לנחמה

הנביא זכריה ניחם: ״עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר יִמָּלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה״ (זכריה ח, ד-ה). זהו חזון פשוט ומרגש: לא רק מקדש ופולחן, אלא חיים שלמים ובריאים של עם בעירו. אנו זוכים בדורנו לראות ניצנים של קיבוץ גלויות ובניין, וזהו עידוד גדול להמשיך להתפלל ולפעול. הנחמה, כדברי חז״ל, גדולה מן השבר: ״כפלים לתושייה״, שכן העיר העתידה להיבנות תהיה נשגבה מן הראשונה.

סיכום

״בונה ירושלים ה׳״ — לשון הווה, שכן הבניין מתמשך בכל דור ובכל תפילה. כשאנו מבקשים על ירושלים, אנו מבקשים על שלמות השכינה, על אחדות האומה ועל תיקון העולם כולו. כל תפילה שאנו מכוונים אליה, כל דמעה על חורבנה וכל שמחה בבניינה — מצטרפות לבניין הגדול. יהי רצון שנזכה לראותה בבניינה השלם במהרה בימינו, אמן.