איסור לשון הרע

שמירת הלשון היא מן היסודות של חיי היהודי בין אדם לחברו, ולה עשרות לאווין ועשין בתורה. אמרו חז״ל שלשון הרע הורגת שלושה: את האומרו, את המקבלו, ואת מי שנאמר עליו (ערכין טו, ב), ושהיא שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הפה שנברא לדבר בו דברי תורה ותפילה, נעשה כלי משחית כשמדברים בו לשון הרע. במאמר זה נבאר מהו לשון הרע, את חומרתו, ואת הגבולות שבין אסור למותר, על פי דרכו של ה׳חפץ חיים׳.

מהו לשון הרע ומהי רכילות

• לשון הרע — דיבור גנאי על חברו, אף אם הדבר אמת. לספר על חסרונותיו, מעשיו הרעים או תכונותיו — אסור, אף כשאין בו שקר כלל.
• רכילות — נשיאת דברים מזה לזה: ״כך אמר עליך פלוני״, אף שאין בו גנאי, מפני שמטיל איבה בין הבריות.
• מוציא שם רע (הוצאת דיבה) — לשון הרע של שקר, החמור מכולם, שמוסיף כזב על הגנאי.
• אבק לשון הרע — רמז וגנאי עקיף, כגון ״מי היה מאמין שפלוני יגיע למה שהגיע״, או שבח שגורר גנות (״חוץ ממקום פלוני שם עושים לו כבוד גדול״).

הלאווין שעוברים

ה׳חפץ חיים׳ מנה את האיסורים שאדם עלול לעבור בדיבור אחד של לשון הרע:

• ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״ (ויקרא יט, טז) — איסור רכילות ולשון הרע.
• ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם״ (דברים כד, ח–ט) — זכירת עונש מרים שנצטרעה על לשון הרע.
• ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ (ויקרא כה, יז) — אונאת דברים.
• ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ — המכשיל את חברו בשמיעת וקבלת לשון הרע.
• ״אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר״ — זה המדבר לשון הרע בסתר (רמב״ם דעות פ״ז).

המספר, המקבל והנשמע

• המספר — עובר בעצם הדיבור, אף שלא נגרם נזק בפועל.
• המקבל — אף השומע ומאמין עובר, ואסור לו להאמין ללשון הרע; מותר רק ׳לחוש׳ לדברים כדי להישמר מנזק.
• אף מי שאינו מוסיף אלא מסכים בשתיקה, בהנהון או ברמז — נכשל, ולעתים אף חמור מן המספר, שנותן חיזוק לדבר.

מתי מותר לספר — לשון הרע לתועלת

יש שהתירו חכמים ואף חייבו לספר, כאשר יש בכך תועלת להצלה או למניעת נזק, ובתנאים מדוקדקים (חפץ חיים, הלכות רכילות כלל ט):

• ראה בעצמו ולא שמע מאחרים בלבד.
• ידקדק היטב שהדבר אכן גנאי או נזק, ולא ידמה בטעות.
• יוכיח את החוטא תחילה, אם אפשר.
• מכוון לתועלת ולא מתוך שנאה או הנאה מן הגנאי.
• אין דרך אחרת להשיג את התועלת.
• לא יגזים ולא יוסיף על האמת, ולא יגרום נזק גדול ממה שראוי.

גם אז יש לשקול בכובד ראש, ומוטב להיוועץ בתלמיד חכם קודם שמספר, שהגבול דק מאוד וקל להיכשל בו.

לימוד זכות ותיקון המידות

לצד ההימנעות מדיבור אסור, ציוותה התורה על צד חיובי — ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ (ויקרא יט, טו), שדרשו חכמים ״הֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת״ (אבות א, ו). כשרואה אדם מעשה שנראה רע, יתלה אותו בכף זכות ויחפש הסבר טוב, וכך יינצל מלדבר ומלהאמין רע. שורש לשון הרע הוא לרוב גאווה, קנאה או שנאה שבלב, ולכן תיקון המידות הוא היסוד לשמירת הלשון.

תיקון וזהירות מעשית

• נהגו לקבוע לימוד יומי בספרי ה׳חפץ חיים׳ לשמירת הלשון, ויש בכך שמירה מעשית מן החטא.
• מי שדיבר לשון הרע — ישוב בתשובה, ואם נגרם נזק לחברו יבקש ממנו מחילה.
• ההרחקה ממקומות של רכילות ומחברת המרבים בכך היא הגנה מעשית; והמצוי בחברה כזו יעצור את השיחה בנועם או ילמד זכות.

אבק לשון הרע ולשון הרע בכתב

אף מי שאינו מדבר גנאי במפורש עלול להיכשל ב׳אבק לשון הרע׳: שבח מוגזם על חברו בפני שונאיו, המושך אותם לגנותו; או סיפור ב׳לשון תמימה׳ הרומז לגנאי. כמו כן, אין הבדל בין דיבור בפה לבין כתיבה ושליחת הודעות, שאף המבזה את חברו בכתב עובר על לשון הרע, ולעתים חמור יותר, שהכתב מתפשט ומתקיים ואין בו נסיגה. לפיכך ראוי לשקול היטב כל דיבור וכל מכתב קודם שיוצא מן הפה או מן היד, ולזכור שדבר שיצא — שוב אינו נאסף.

למעשה

הכלל הפשוט: קודם שמדברים על הזולת, יש לשאול — האם זה גנאי? האם יש תועלת אמיתית? האם התקיימו כל התנאים? בספק — שתיקה. ומקבל דברים ישמור שלא להאמין, ויעצור את השיחה בנועם, או ילמד זכות. אמרו חז״ל שהנזהר בלשונו זוכה לאריכות ימים, שנאמר ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע״ (תהלים לד).

סיכום

איסור לשון הרע הוא מן החמורים שבין אדם לחברו, ומקיף את המספר ואת המקבל כאחד. שמירת הלשון בונה שלום ואחדות, ובזכותה נגאלים; שכן על שנאת חינם ולשון הרע חרב בית שני, ובתיקונם — באהבת חינם ובשמירת הלשון — ייבנה במהרה בימינו.