
פרשת תזריע בקיצור: "אישה כי תזריע" ולמה אחרי דיני הבהמות, ימי טומאה וטהרה של היולדת, "וביום השמיני ימול", נגעי צרעת — שאת, ספחת ובהרת, הכהן שקובע, ימי ההסגר, והמצורע "בדד ישב" — עם דברי רש״י, הגמרא והרמב״ם.
פרשת תזריע (ויקרא פרקים י״ב–י״ג) עוסקת בטומאה ובטהרה של האדם: היולדת, ובעיקר — נגעי הצרעת. כבר כאן חשוב לדעת: הצרעת שבתורה אינה מחלה רפואית רגילה, אלא תופעה רוחנית שבאה לעורר את האדם לתשובה, ובמיוחד על לשון הרע.
"אישה כי תזריע וילדה זכר". רש״י מביא את דברי רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם הייתה אחר כל בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית — כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף. בפרשת שמיני נאמרו דיני הבהמות, ועכשיו מגיעים דיני האדם עצמו.
התורה קובעת ליולדת ימי טומאה וימי טהרה — ללידת בן ולידת בת לפי שיעורים שונים. בסוף הימים היא מביאה קרבן: כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם אין ידה משגת — שתי תורים או שני בני יונה. דיני טהרת המשפחה הנוהגים כיום מבוססים על דינים אלו ועל הפרשות שבהמשך, ופרטיהם נלמדים מן ההלכה; לשאלות מעשיות פונים לרב.
בתוך דיני היולדת, פסוק אחד קצר: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". מכאן שהמילה ביום השמיני, ואפילו כשהוא חל בשבת — מלים (שבת קל״ב ע״א). מצוות המילה, שנצטווה עליה אברהם אבינו, נשנית כאן בתורת משה.
"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת — והובא אל אהרן הכהן". הסימנים העיקריים: מראה לבן של הנגע, שיער לבן בתוכו, "מחיה" — בשר חי בתוך הנגע, או פשיון — התפשטות הנגע.
דבר מיוחד: רק הכהן קובע. גם אם חכם גדול מבין בנגעים יותר ממנו, הכהן הוא שאומר "טמא" או "טהור". וכשהספק קיים — הכהן מסגיר את האדם שבעה ימים, ובודק שוב. יש בפרשה גם נגעי הראש והזקן (נתק), נגעי הקרחת והגבחת, ונגעי השחין והמכווה.
בסוף הפרשה — צרעת שבאה גם על בגדים: צמר, פשתים, ועור. נגע ירקרק או אדמדם בבגד מחייב בדיקה של הכהן, ולפעמים שריפת הבגד.
המצורע שנטמא — בגדיו פרומים, ראשו פרוע, ועל שפם יעטה, ו"טמא טמא יקרא". "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". רש״י שואל: מה נשתנה מצורע משאר טמאים לישב בדד? ומשיב: הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו — אף הוא ייבדל. מידה כנגד מידה: מי שהפריד בין אנשים בדיבורו, מרגיש בעצמו מה זו בדידות.
חז״ל (ערכין ט״ו ע״ב) קשרו את הנגעים ללשון הרע: "זאת תהיה תורת המצורע" — המוציא שם רע. והרמב״ם (הלכות טומאת צרעת פרק ט״ז הלכה י׳) כותב שהצרעת אינה מנהגו של עולם, אלא אות ופלא בישראל כדי להזהירם מלשון הרע. ובתחילה הנגע בא על קירות הבית; אם חזר בו — טהר, ואם לא — בא על כלי העור, אחר כך על הבגדים, ולבסוף על גופו. רחמי שמיים: אזהרה הדרגתית, לפני שהעונש מגיע לאדם עצמו.
היום אין לנו נגעים גלויים, אבל המסר עומד בעינו: מילה אחת יכולה להרחיק בין אנשים, ומילה אחת יכולה לקרב. ואפשר לבחור בכל יום לשמור על הלשון — ולחבר במקום להפריד.
רש״י מבאר את המילים "וביום הראות בו בשר חי": יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו. חתן — נותנים לו את כל שבעת ימי המשתה, וכן ברגל — נותנים לו את כל ימי הרגל, ואין הכהן רואה את נגעו באותם ימים. גם בדיני הטומאה, התורה חסה על שמחתו של אדם.
המצורע עצמו מכריז על מצבו. רש״י מבאר: משמיע שהוא טמא, ויפרשו ממנו. וחז״ל (מועד קטן ה׳ ע״א) הוסיפו: צריך להודיע צערו לרבים — ורבים מבקשים עליו רחמים. הבדידות אינה סוף הדרך: ההכרזה מעוררת את הציבור להתפלל עליו.
בגמרא (ערכין ט״ז ע״א) נמנים שבעה דברים שעליהם נגעים באים: על לשון הרע, על שפיכות דמים, על שבועת שווא, על גילוי עריות, על גסות הרוח, על הגזל ועל צרות העין. אך לשון הרע עומדת בראש הרשימה, ובה עוסקים רוב דברי חז״ל על הצרעת.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י. לשאלות מעשיות בהלכות טהרת המשפחה — יש לפנות לרב.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק