צדקה מקרבת את הגאולה: "גְּדוֹלָה צְדָקָה"

בין כל המצוות שבתורה, ייחדו חז״ל את מצוות הצדקה ככוח מיוחד המקרב את הגאולה. במאמר קצר ונוקב בגמרא נקבע: ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״. מה טיבו של הכוח הזה? כיצד נתינה של פרוטה אחת לעני יכולה להשפיע על תהליך הגאולה של האומה כולה? במאמר זה נעמיק במקורות, במדרגות הצדקה ובמשמעותה הרוחנית והחברתית.

המקור בגמרא

הגמרא (בבא בתרא י ע״א) קובעת:

״רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר ׳כֹּה אָמַר ה׳ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת׳ (ישעיהו נו, א)״.

הנביא סומך במפורש את בוא הישועה לעשיית הצדקה. עוד נאמר בפירוש:

״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״ (ישעיהו א, כז).

ומכאן שגאולת ציון ופדיונה תלויים במידת הצדקה והמשפט של יושביה.

מדוע צדקה דווקא

יש בכך עומק גדול. הגלות, לפי דברי חז״ל (יומא ט ע״ב), באה בין השאר בשל ״שנאת חינם״ ופירוד הלבבות בעם ישראל. הצדקה היא התיקון הישיר לכך: היא מעשה של אחדות, של דאגה לזולת, של גישור על הפערים בין העשיר לעני. כשאדם נותן צדקה, הוא מכריז בכך שהוא אחראי לאחיו וערב לו, ובכך הוא בונה בידיו את היסוד שעליו תיבנה הגאולה — עם מאוחד, ערֵב זה לזה ודואג זה לזה.

• מידה כנגד מידה: כשם שאנו מרחמים על העני, כך מעורר הדבר את רחמי שמים על כלל ישראל, על פי הכלל ״כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים״ (שבת קנא ע״ב).
• תיקון הפירוד: הצדקה מגשרת בין המעמדות, מבטלת שנאת חינם ומחזקת את הערבות ההדדית שהיא יסוד הגאולה.
• אמונה שהכל מאת ה׳: הנתינה מבטאת את ההכרה שהממון פיקדון בידינו, ושעלינו לחלקו כרצון נותנו.

גדלות מצוות הצדקה

הרמב״ם (הל׳ מתנות עניים פרק י, הלכה א) מדגיש את חומרת המצווה וגדולתה:

״חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה״.

ומוסיף שכל המעלים עיניו מן הצדקה נקרא ״בליעל״. הרי שהצדקה אינה רק מעשה חסד נקודתי, אלא עמוד תווך של קיום עם ישראל, של זהותו ושל המשך שרשרת אברהם אבינו שנצטווה ״לעשות צדקה ומשפט״.

שמונה מדרגות הצדקה

הרמב״ם (שם, הלכות ז-יד) מונה שמונה מדרגות בצדקה, מן הגבוהה לנמוכה:

• הגבוהה שבכולן: להחזיק ביד העני בטרם ייפול — לתת לו מתנה, הלוואה, שותפות או למצוא לו עבודה, כדי שיתחזק ולא יצטרך עוד לבריות.
• נתינה בהסתר גמור: נותן ואינו יודע למי, ומקבל ואינו יודע ממי — שאין בה בושה כלל לעני.
• יודע למי נותן: הנותן קודם שיבקשו ממנו, ובסבר פנים יפות.
• הנמוכות שבמדרגות: הנותן לאחר שביקשו ממנו, הנותן פחות מן הראוי, והנותן בעצב — אך גם הן בכלל מצווה.

הבטחות התורה וחז״ל לנותן

מלבד קירוב הגאולה, ייחדו חז״ל למצוות הצדקה סגולות והבטחות מיוחדות. הכתוב אומר ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ (משלי י, ב), ודרשו חז״ל שהצדקה מצילה מן המיתה עצמה (בבא בתרא י ע״א; שבת קנו ע״ב). עוד למדו:

• הצדקה אינה מחסרת: ״עשר בשביל שתתעשר״ (תענית ט ע״א) — התורה התירה כביכול ״לנסות״ את ה׳ במעשר, שנאמר ״וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת... אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם״ (מלאכי ג, י). הנתינה אינה מחסרת את הממון אלא מרבה אותו.
• שכר מובטח: ״לֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה׳״ (דברים טו, י) — הנותן מתברך בכל מעשיו.
• מגן בשעת הדין: ״כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה לבנים בעלי חכמה ובעלי עושר ובעלי אגדה״ (בבא בתרא ט ע״ב).

אך יש להדגיש: אין נותנים צדקה על מנת לקבל פרס בלבד. עיקר המצווה הוא הרחמים על הזולת והדאגה לו, והשכר בא ממילא בעקבות הנתינה הכנה.

לקח למעשה

• קביעות בצדקה: להפריש מעשר כספים (עשירית מן ההכנסה) ולתת בקביעות ובסדר, ולא רק לפי מצב הרוח או ההזדמנות.
• נתינה בסבר פנים יפות: ״נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ״ (דברים טו, י) — אופן הנתינה והשמחה שבה חשובים כמו עצם הנתינה.
• תמיכה בכבוד: להעדיף ככל האפשר את המדרגה הגבוהה — לסייע לזולת להתפרנס בכוחות עצמו ולשמור על כבודו.

סיכום

״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״ אינה סיסמה בלבד, אלא נוסחה רוחנית עמוקה. הצדקה מתקנת את הפירוד ושנאת החינם שהביאו לגלות, מעוררת את רחמי שמים במידה כנגד מידה, ובונה את יסוד האחדות והערבות שעליו תעמוד הגאולה. בכל פרוטה שאנו נותנים לעני, אנו מקרבים את היום ש״שביה בצדקה״ יתקיים במלואו — ״כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות״.