העורות שמתחת לחלון

י' בכסלו, יום ההילולא של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל" וראש ישיבת עץ חיים.

בגיל ארבע עשרה נכנס לישיבת וולוז'ין והיה התלמיד הצעיר בה. רבי חיים מבריסק היה מבקש ממנו לדבר עמו בלימוד, ואמר שהדיבור עמו פותח לו אפיקי מחשבה. אחר כך הגיע הבחור לעיירה ראדין, כדי ללמוד סמוך לחפץ חיים, ושכר חדר בביתו של קצב עני. את העורות שהפשיט מבהמותיו נהג הקצב לפרוש לייבוש, ודווקא מתחת לחלון חדרו של הבחור.

הריח היה קשה מנשוא. הבחור היה חלוש מטבעו, ובריאותו הלכה ונחלשה. חבריו הפצירו בו שיודיע להנהלת הישיבה ויעבירו אותו לחדר אחר. הוא סירב.

והנימוק שלו לא היה ענווה ולא סבלנות. הוא הסביר בפשטות: אם אני אעזוב, לא ישכנו כאן בחור אחר, והקצב, שפרנסתו דחוקה בלאו הכי, יפסיד גם את שכר הדירה הזה.

הוא שילם בבריאותו כדי שלא לגרוע פרוסת לחם מאדם שכלל לא ידע שהוא מפריע לו.

כאן מונחת שאלה שאפשר לשאול את עצמנו בכל שבוע: לפני שאני מתלונן, על השכן, על הרעש, על מי שעומד בתור לפני, מי בעצם ישלם על התלונה שלי, וכמה זה יעלה לו.

רבי איסר זלמן חלה במחלה קשה ונאלץ לשוב לבית הוריו. הרופאים לא הבטיחו הרבה, והחפץ חיים בירך שיאריך ימים. והוא האריך: שמונים ושלוש שנים, ראש ישיבת סלוצק ואחר כך עץ חיים בירושלים, מחבר "אבן האזל", ותלמידיו מילאו את העולם.